הרומן "סיפורה של סוניצ'קה" הוא כולו מחווה אינטימית של התפעמות מידבקת מרגש האהבה הטהורה. עלילתו מתרחשת במוסקבה ב - 1918 - 1919, שנות הרעב והמחסור ברוסיה הנאנקת תחת עול מלחמת אזרחים עקובה מדם. זהו סיפור פגישתן ויחסיהן של חמש דמויות, שחושפות במעשיהן ובדיבוריהן את הכמיהה הגדולה ביותר של האנושות: הכמיהה לאהוב ולהיות נאהב. המספרת, מרינה בת ה - 27, אם לשתי ילדות, שבעלה נעדר במלחמה בשירותו בצבא הלבן, חושפת לפנינו את קשר האהבה חסרת הגבולות שנוצר בינה לבין סוניה הולידיי - היא סוניצ'קה - שחקנית צעירה בתיאטרון האמנותי של מוסקבה ("כיצד החלה סוניצ'קה? סוניצ'קה האמיתית שבחיי, כיצד היא החלה?" שואלת מרינה מיד בהתחלה). מלבדן מופיעים בספר שלושה גברים, עמיתיה של סוניצ'קה מהסטודיו למשחק: משורר נלהב בשם פאבליק, יורי היפהפה, שבו מאוהבות שתי הנשים הצעירות, וכן וולודיה, שהופך לידיד נאמן. בלב "סיפורה של סוניצ'קה" עומד העיסוק באהבה על כל גווניה, בנאמנות על רקע הבוגדנות הכללית ובהיעדר ההפרדה בין החיים לאהבה ובין נפש האדם לאמנותו ולאמונתו. בשפה אקספרסיבית ייחודית, צווטאייבה מפגינה תעצומות נדירות של כנות ורוך אנושי ומוליכה אותנו בנפתוליו המוצפנים של רגש האהבה. באמצעות פרוזה סוערת, השזורה בשיריה של המספרת ושל אחרים, צווטאייבה מצליחה לגלם בקול חי, רוטט, המחלחל היישר ללב, את דקויות הרגש העדינות ביותר המקננות בכל אחת ואחד מאיתנו; וכמו שתי הנשים ביחסן זו כלפי זו, גם הקוראים אינם יכולים שלא להתאהב בגיבורות מרינה וסוניצ'קה, שכל אחת מהן משתקפת לעינינו מבעד לעיניה של האחרת, וכל אחת מהן אוהבת בדרכה שלה את אותו גבר יפה - תואר המייסר אותן....

שירת מרינה צוטיבה (1941 - 1892) היא מפסגות השירה הרוסית של המאה העשרים. מבחר שירים זה משירתה, בתרגומו של מתרגם השירה הוותיק שלמה אבן - שושן, מתרגמם לעברית של אחמטובה, מנדלשטם, ווזנסנסקי ויבטושנקו, הוא הראשון הרואה אור בעברית....

מרינה צווטאיבה – מגדולי המשוררים במאה ה- 20, ולא ברוסיה בלבד - כתבה גם מסות מבריקות בענייני שירה, תהליך היצירה, מקומו של האמן בחברה, הקשר בין המשורר לזמנו, ובשאלות עקרוניות כמו: מי ראוי להיות מבקר ומהן תכונותיו של המבקר האידיאלי, מהי מחויבותו המוסרית של המשורר ולמה, מה מחויבותו לאקטואליה, למי כותב המשורר וכד'. במסותיה של צווטאיבה הסגנון הוא הייחוד: זה סגנונה המובהק של משוררת, שיש לה פיסוק משלה, שימוש משלה במלה הבודדת ומוסיקליות משמעותית במבנה המשפט. זוהי פרוזה של משוררת – סוגה אופיינית לכמה משוררים גדולים ברוסיה של זמנה, כמו מנדלשטאם ופסטרנק. מלבד המסות, שהן לב הספר שלפנינו, יש בו מבחר שירים של צווטאיבה מתקופות שונות, שיש בהם משום טעימה מן הליריקה המוסיקלית והריתמית האופיינית שלה. כמו כן יש בספר ראיון עם המשורר יוסיף ברודסקי, בעל פרס נובל ומעריצה של צווטאיבה, המרחיב את הדיבור על אופייה כמשוררת, על גורלה ועל האקלים הפוליטי של זמנה ושל זמנו ברוסיה. בנוסף מובאים בספר שני מאמרים של המתרגמת, רנה ליטוין, על חייה המזעזעים של צווטאיבה, המשקפים את אימי המאה ה-20, ועל הייחוד של מסותיה. תרגום צווטאיבה הוא משימה קשה ביותר, הן בשל מורכבות המבנה של משפטיה, הן בשל המוסיקליות שלה.העברת הקול המיוחד שלה, הנימה הצווטאיבית המובהקת, המזג הסוער והבוטה, ההבחנות הדקות והחדות, והאופי האפוריסטי של רבים מדבריה - היא משימה תובענית ביותר, והצלחתה היא זכותו של התרגום היצירתי והקשוב - הישג מיוחד לעברית ולספרות. לזכותו של עורך הסדרה יש לזקוף את ההתמקדות במסה והשבתה אל לבה של ספרותנו – סוגה מפוארת שנדחקה מזה שנים לשוליים, ודווקא כמה מגדולי סופרינו הצטיינו בה. מרינה צווטאיבה היא יוצרת גאונית, המחזירה לקני המידה שלנו כמה ערכים שנכחדו בעידן הפוסט-מודרני המבולבל: החתירה לשלמות, המחוייבות המוסרית של האמן ליצירה, מעמדה הרם של האמנות והאמונה בנפש ובקול הפנימי, כנגד העדריות, האופנה, המגמתיות, התעמולה וכל מה שהוא המוני, מגמתי ומחריש את קולו של היחיד....

בעוצמה פואטית ובכישרון נדיר, מרינה צבטייבה אינה כותבת אלא מציירת את ילדותה במטמון הספרותי שלפניכם, הקרוי "אמי והמוזיקה". הפסנתר, הצלילים, הבית והזיכרונות השזורים אלה באלה הם הצירים שסביבם נבנית דמותה של האם, ושל החיים לצדה. ביצירה המושלמת הזאת מתעדת הסופרת את למידת הנגינה בפסנתר. היא רומזת לנו שלימוד הנגינה הוא כמו ללמוד לחיות, ולגדול, ולהיכשל ולהמשיך הלאה. ואם החיים הם מעין מוזיקה, הפרוזה של צבטייבה היא שירה טהורה. אבל "אמי והמוזיקה" אינה רק רשימה על ילדות, אף שהיא דנה בה. היא אינה מסה על מוזיקה אף שהמוזיקה נוכחת בכל שורה ושורה. זהו ספר על אהבה, אהבה כנה, כואבת, מאושרת, מבורכת, בין בת לאמה. ספר בעל כוח פנימי, עתיר אהבה לחיים....

אַת האח שלי, ספרה של מרינה צווטאייבה – מגדולי משוררי רוסיה במאה ה-20 וסופרת בחסד – הוא מכתב אישי-תרבותי-ספרותי מרתק. בטקסט שלפנינו דנה צווטאייבה בסוגיה נפיצה שנדמה שהפכה רלוונטית יותר מאי-פעם – יכולת ההולדה ביחסי זוגיות בין נשים. צווטאייבה עצמה חוותה יחסי אהבה וזוגיות לסביים, לצד נישואיה ולידת ילדיה. דומה שהסוגיה המיוחדת הזו, אשר נבחנת בידי אשת ספרות כה כבירה, מעמידה מראות לא פשוטות בפני בנות ובני זוג חד-מיניים, ובה בעת עוסקת באהבה בכלל ובקשרים שבין אהבה, נצח וגוף. צווטאייבה כתבה את המכתב בצרפתית (1934) במהלך שנות גלותה הממושכות בפרברים הסמוכים לפריז, שנים קשות של מחסור ובידוד מכורח. בשנת 1939 חזרה בעקבות בעלה לברית המועצות, שם הוא נורה בתקופת הטיהורים הסטליניסטיים, ובתה נכלאה לשנים ארוכות. צווטאייבה עצמה נקלעה שוב לחיי מחסור מרים ולבסוף התאבדה בשנת 1941. נדמה שאת האח שלי הוא צוהר פואטי לניסיונות לבחון את גבולות היכולת האנושית, צוהר של יופי שירי ושל כאב, של אובדן ומחשבה. זהו פולמוס בין צווטאייבה ל"אמזונה" קליפורד בארני – סופרת ומשוררת לסבית אמריקאית שהתגוררה באותה עת בפריז וניהלה סלון ספרותי. צווטאייבה רואה בכמיהה לילד חלק מיחסי האהבה – עניין שלא ניתן להימלט ממנו, שנידון להכשיל מראש יחסים שאינם מאפשרים את היווצרותו. בארני אינה מתייחסת כלל לשאלה זו. זהו גם פולמוס בין צווטאייבה לבין עצמה, בינה לבין אהובתה מאי-אז, שמתה בסמוך לכתיבת הדברים. הסופרת וההוגה מיכל בן-נפתלי תרגמה פנינה ייחודית זו וצירפה הקדמה מאירת עיניים על נסיבות כתיבתה. דנה אמיר – פסיכואנליטיקאית ומשוררת – הוסיפה אחרית דבר מרתקת ומרגשת על הסוגיות שמעלה צווטאייבה בדבר יחסי אהבה. ...

לא קל להגדיר את הפרוזה היחידה במינה של מרינה צווטאייבה, המשוררת הרוסית הגדולה. לכאורה היא כותבת אוטוביוגרפיה, אבל למעשה היא רוקמת מיתוס אישי ססגוני ומרתק על עיצובה למשוררת. תוך כדי כך היא מתארת את המשפחה הבורגנית המשכילה ברוסיה שלפני המהפכה, ערכיה ומושגיה - העולם שבו מצויים שורשיה הרוחניים - עולם שכבר נעלם בשעה שכתבה את הספר, אבל שאין להבין בלעדיו את תולדות התרבות הרוסית במאה העשרים. זהו אחד משיאי כתיבתה של המשוררת, אנדרטה מפוארת למשפחתה, "לעולם של אתמול" ברוסיה הטרום-מהפכנית, ותיאור מעמיק ומרתק של נפש היוצרת. אין פלא איפוא שלספר שלפנינו יש תחביר, פיסוק, מקצב ועולם דימויים משלו. דרך הסיפור של צווטאייבה אסוציאטיבית, סוגסטיבית ומוזיקלית מאוד, היא משחקת במילה, הופכת בה לצרכיה, מחדשת את פניה ומפתיעה בשימוש שהיא מקנה לה. זוהי כתיבה ייחודית, קרובה מאוד לשירה ודורשת קריאה קשובה ביותר כדי להפיק את מלוא העושר והיופי מן הטקסט המופלא הזה. רנה ליטוין הצליחה להעביר לעברית רבות מהאיכויות של המקור, ובכך היא ממשיכה את עבודתה המסורה בתרגום הליריקה והפרוזה של פושקין, שהיה מקור השראה חשוב מאין כמותו למרינה צווטאייבה....