"בַּלַילָה הַהוּא הִתְחיל פִּתְאום יַעַר לִצְמוחַ בַּחֶדר שֶל מקס והוּא גָדַל וגָדל עַד שֶהַתִּקרָה נֶעלמָה מֵאֲחורֵי שִׂיחִים מְטַפְּסים וכָל הַקירות מִסָביב הָיוּ לַעולָם הַגָדול שֶבַּחוּץ." זהו, כמובן, ציטוט מ"ארץ יצורי הפרא", של מוריס סנדק, וסדרת האיורים שמלווה את המטמורפוזה בחדר של מקס משקפת בעיני בדיוק את מה שקורה כשנשאבים לתוך עולם דמיוני או לתוך ספר טוב, ואת מה שקורה לי כשאני קוראת, לדוגמא

מי לא מכיר את תעלוליה של גילגי המנומשת, ילדה עליזה ושמחה בת תשע הגרה לבדה ללא חוקים וגבולות ועושה כל מה שעולה על רוחה?
לראשונה קראתי את הספר בגיל חד ספרתי (נדמה לי ששבע). צחקתי בלי סוף, וכמובן הערצתי את גילגי שיודעת להתמודד עם גנבים, מצילה ילדים ובעלת תושיה יותר מכל המבוגרים שסביבה. אין מה לומר שהעובדה שהיא לא הייתה חייבת ללכת לבית הספר רק העצימה את הערצתי.

כעת קראתי את הספר בפעם הראשונה כאמא

זה הספר שגרם לי להתווכח עם המון ילדים בילדות שלבילבי לא קוראים בילבי, אלא גילגי!!!
כשהבאתי את הספר הזה מהספרייה הייתי בכיתה ה', הגעתי הביתה וכבר הייתי באמצע הספר. סבתא שלי מאד כעסה עלי באותו יום ואמרה עלי שאני ילדה מאד משונה שאני מתחילה לקרוא ספרים מהאמצע. היא לא האמינה לי שקראתי אותו מההתחלה ומהר מאד הגעתי לאמצע... מומלץ וחובה. דוקא בגרסה הזאת שהיא הכי מקורית!!!