“אף פעם לא הייתי חובבת גדולה של ספרי "אווירה" שמכניסים אותנו ל"תרבות אחרת", רצוי כזו "ססגונית, יצרית ומלאת חיים", או בעברית פשוטה יותר, מזרחית. כמו שיודע לדקלם כל סטודנט שנה א', כל המשיכה הזו לזר ולאקזוטי, הידועה בשמה "אוריינטליזם", היא כיסוי להתנשאות, שמעודדת מצידה רמה שטחית למדי של דיון. הגרועים שבכל אלה הם ספרי הודו למיניהם, אבל גם ספרים שעוסקים באזורים אוריינטליים אחרים מתנהגים בדרך כלל בצורה דומה. ובכל זאת, סמי מיכאל הוא סופר מוערך ופעיל חברתי, כלומר אדם שלא יחפש רק להאכיל את ההמונים במשהו צבעוני עד לדיכאון הסקנדינבי הבא. וחוץ מזה שלא היה לי ספר אחר.
גיבורת הספר, כמו שניתן להבין, היא נערה צעירה בשם ויקטוריה המתגוררת בחצר חמולה יהודית סבוכה בבגדד. ויקטוריה נולדת לאב ממעמד גבוה בחמולה ולאם אומללה ומאמללת, מתאהבת בבן דודה המודרני שגדל באותו בית ומצליחה נגד הסיכויים להתחתן איתו. אלא שבעולם האמיתי, בניגוד לרומנים סוג ד', האהבה היא לא הפתרון לכל וגם לא נצחית במיוחד, ולכן החיים של ויקטוריה ממשיכים להיות אומללים במידה רבה, כולל רגע אחד שבו היא שוקלת לזרוק את עצמה לנהר ולסיים את הכל. רוב החיים של ויקטוריה הם מאבק מעמדות מתמשך, שבו סיכוייך להיחלץ ממקומך בהיררכיה נמוכים מאוד, ובמקום לטפח חלומות על שינוי מוטב להסכין עם המצב ולהמשיך הלאה, כמו שעשו דורות לפנייך. בניגוד למקובל בתבנית הזו, ויקטוריה היא לא טיפוס מרדני או אמיץ במיוחד ובסך הכל הולכת בתלם; אבל המבט שלה על משפחתה וסביבתה מעניין דיו כדי להפוך את הכרוניקה נטולת האירועים הזו למעניינת.
למרות הכיתוב המטעה על גב העטיפה, ההתייחסות לחייה של ויקטוריה בארץ, במעברות ובקשיי הקליטה היא מועטה מאוד, ורוב הספר מתרכז בתקופה שלפני ואחרי מלחמת העולם הראשונה. אין בו גם רגעים מאירי עיניים ומחניפים לקורא על "הרגע הפמיניסטי הראשון בחצר" או "הרגע שבו שמעו על הרעיון הציוני", אלא הכרה פשוטה שבפרוור נידח של ארץ ענקית שהייתה רחוקה למדי (למזלה) מרוב ההתרחשויות של המאה, העיקר בחיים היה הדרמות המשפחתיות, בעוד התהפוכות ההיסטוריות הן רק רעשי רקע עמומים. זה לא שאין בספר תיאורי אווירה, ביטויים בעיראקית וקצת רומנטיקה (או מין, יותר נכון) בניחוח אקזוטי. די קשה גם לעקוב אחרי כל צאצא בשושלת ולהיזכר מי שונא את מי ולמה. ובכל זאת הספר נקרא בשטף ובעניין, מזכיר לי את סבתא שלי שכנראה גדלה באווירה די דומה, ובהחלט עושה לי חשק לקרוא עוד משהו של סמי מיכאל או של דומיו - היסטורי, אישי, אינטליגנטי ובעיקר לא רק קישוט יפה לקיר המערבי-מודרני שלי.”
