כמעט משום מקום וכמעט משום זמן מופיע לו הסיפור היה הזה. יש שימשילו אותו לסיפור של מאבקים בין דוריים והפערים הבלתי אפשריים, שלא לומר מצערים, בין בנים להורים. אלא שזה לגמרי "סיפור" וחבל לפרש אותו. כדאי לקרוא, ליהנות ולהמשיך הלאה. יוסה יודע לספר סיפור, נכון שלא תמיד מעניין, אבל יודע.
הסיפור זורם בשני קווים, שבניגוד לקווים מקבילים, הם נפגשים בסוף. איך נפגשים לא אגלה, אבל אם אתם נתקלים בספר, הוא בהחלט

חמישה כוכבים+בסולם מייק
לא מבין למה לא מתרגמים עוד ספרים שלו.
ראשית עיצוב העטיפה: מעורר חיבה לאיש.
הספר הזכיר לי את זורבה היוני למרות שפה הספור אחר.
שביקרתי באיטליה הלכתי במיוחד למוזיאון בווילה גוליה רק כדי לשחזר את החלק הראשון של הספר.
נכון הספור איטלקי אבל הוא מתאים לכל מקום.
מות האשה -המעבר והתלות בבנים.
להרגיש לא שווה. אשת הבן הכל כמו בחיים של השכנים שלנו.
(לנו כמובן זה לא יקרה...).

הספר נע אתי באיטיות בערך כמו ישיבה ברכב כשתמונות נוף מתחלפות ואתן המחשבות . לעיתים חייכתי
ולעיתים המילים צבטו לי בלב כי ידעתי מבפנים שכולנו חווים הורים מתבגרים מתי שהוא בחיים.

"הזקן" שנע בין דמיון למציאות "נשלף" מכפרו, מביתו ומאדמותיו בהרי דרום איטליה ששם החיים זזים לאט לאט
כולל הזכרונות ,היישר למילאנו התרבותית לבית של בנו וכלתו .ושם לא ממששים את הפירות והירקות
ביד ומריחים אותם כמו שנה

"חלומו של הקֶלטי", מאת ורגס יוסֶה הנפלא, הוא ספר קשה. יוסה כתב גם בעבר ספרים שתוכנם היה קשה ("תעלוליה של ילדה רעה", למשל) משום שהם תיארו יחסים מעוותים בין דמויות ספרותיות בדויות. "חלומו של הקלטי" קשה אף יותר, משום שהוא מתאר ללא כחל וסרק את אחת מן התהומות העמוקות (הרבות, יש לומר) שאליהן הידרדרה האנושות: הניצול האכזרי של ילידי אפריקה ודרום-אמריקה בידי הקולוניאליזם המערבי במאות התשע-עשרה והעשרים.

כתבתי ביקורת על הספר הזה ובכל זאת שוב משהו נוסף.
אני אוהב את הספר הזה כי אין לי מושג בטכנולוגיה מתקדמת, מכסימום אני יודע להכנס לאתר הזה.
איני מבין כלום בהיי טק כי למרות שבני גילי (63) גאים מאד ביכולותיהם המופלאות בתחום ובעוד תחומים....
שגם בגיל 75 הם עדיין מגלים יכולות אדירות(-:
פער הדורות חברים. אנחנו המזדקנים ושלא יאמרו "אתה עדיין צעיר" אני לא צעיר. אני מתנשף בעליות. אני מתיישב על הספסל הרא

התחשק לי איטלקי נרגן לשבור את החום של הקיץ.
כבר מסצנת הפתיחה הייתי צריך להבין שזה לא בדיוק מה שאקבל . זקנים נרגנים לא יושבים בשקט במוזיאון.
גיבור הספר עוזב את ביתו בכפר בדרום איטליה ועובר לגור עם בנו ומשפחתו במילאנו . והוא רוטן . הוא רוטן על העיר על העירוניים , על בנו, על אישתו הקרה ועל חתנו שנשאר בכפר. הוא גוסס והדבר היחיד שמחזיק אותו בחיים היא המטרה למות אחרי שכנו השנוא מהכפר.
ואז הוא מגל

לאבא שלי ולי יש הסכם – אנחנו לא מתווכחים על דת ופוליטיקה (אבא שלי מוסיף שגם על סקס לא, אבל כאילו דא, מי מדבר עם ההורים שלו על סקס, וחוץ מזה, הורים עשו סקס כמספר הילדים שלהם וזהו, אין על מה להתווכח...). עם השנים השתדלתי להרחיב את ההסכם ולהכילו מול כל קבוצה המונה יותר מאדם אחד, כלומר להימנע מוויכוחים תיאולוגיים ופוליטיים עד כמה שניתן. זה עבד לא רע עד שבעוונותיי הרבים נקלעתי באחת מארוחות החג האחרונות

בספרו 'ההפוגה' מתאר פרימו לוי לאורך שני עמודים מקרה עם ילד בן שלוש שהגיע בדרך לא ידועה אל צריף החולים במחנה ההשמדה אושוויץ. ילד נכה רגלים, רזה ועיניו בולטות המלהג הברות לא ברורות שאם מטים אליהן אוזן הן נשמעות כמו 'הורבינק'. הילד לא שורד ימים רבים.

50 שנים לאחר מכן יוצא הסופר אדולפו גרסיה אורטגה למסע לאושוויץ לתחקיר אודות אותו הילד. המסע נקטע באיבו בתאונה בפרנקפורט המרתקת אותו למיטת בית החולים

כיף, בעיקר כיף. ממכר ומצחיק. בעל חברת ביטוח בן שמונים שרוצה להתחתן עם המשרתת שלו. בעל חברת אוטובוסים ומשאיות שהבטיח לאביו לא להתפשר על כבוד, ומחזיק מאהבת, נסחט לשלם כופר. יהיו שיחשבו שזו טלנובלה (מסוג חכם אמנם, ואפילו פוליטי). ״הרומנטיקן״ לא משתווה ליצירות מופתיות של ורגס יוסה, גם אם מזכיר סגנונית את ״דודה חוליה והכתבן״. אני פשוט אוהבת אותו, את האווירה הפרואנית, את כתיבת המתח, תיאור מעמדות וקרבות