אתחיל מהסוף: זה אחד הספרים הכי אפלים בוגרים ומרתקים של דיאנה ווין ג׳ונס.
הוא ספר שקשה להניח מהיד, הוא מטריד לכל אורך הדרך ומסתיים בהמון סימני שאלה.

גיבורת הספר הזה, פולי, מגלה שיש לה שתי מערכות זיכרון מקבילות על גיל ההתבגרות שלה. אחת נורמלית, שגרתית, והשנייה - מופלאה, מטרידה ומעורב בה עמוקות גבר בשם טום.
אבל מאיפה הגיעה מערכת הזכרונות השנייה? ולמה אף אחד חוץ ממנה לא זוכר את טום, או משהו מהאירועים

הספר מספר על נערה צעירה, המגיעה בטעות ללוויה באחוזה כלשהי על יד ביתה, שם היא מכירה בחור בשם לין, איתו היא מתידדת, ויחד הם בוראים לעצמם בראש עולמות דמיוניים. היא גם גונבת כמה תמונות יקרות ערך מהאחוזה באותו יום, דבר הקושר אותה לעולמו של מר לין ולאנשים המקיפים אותו, ולא נותן לה מנוח. אותו עולם מתערבב בעולמה המוכר הכולל את חברותיה וחבריה מבית הספר, אמה, אביה וסבתה.
זה ספר שהוא לא תמיד ברור, ושיא המו

"זה מגוחך. אני לא מכירה שום סוס!"

אני כותבת את הביקורת מיד אחרי שסיימתי את הספר, ואני מרגישה כאילו אני עדיין מתנשפת אחרי סיום של מסע. ואולי בצורה מסוימת, זה אכן היה מסע.
ברובד הבסיסי "אש ורוש" הוא סיפור ההתבגרות של פולי, מגיל עשר ועד תשע עשרה, בחייה הלא פשוטים עם אמא מעט פסיכוטית ואבא כמעט ולא-נוכח. הסיפור היה יכול להיות רגיל ונורמלי גם אם קשה רגשית, אילולא הסיפור השני, שמלווה אותו ברקע. האם ח