ד"ר אדית אגר היא פסיכולוגית נחשבת בארצות הברית, והיא גם שורדת שואה.
בספר הזה היא מספרת את סיפור חייה, ומדגישה בו שוב ושוב את יכולת הבחירה שקיימת בכל אחד מאיתנו ויכולה להיות גם ההחלטה אם להיות או לחדול.
באומץ לב שרדו אדית ואחותה מגדה את תנאי השבי והרעב באושוויץ ובשאר המקומות אליהן התגלגלו, וגם בהמשך דרכה בחיים, הבריחה לארצות הברית, וההישרדות כמהגרת חסרת שפה והשכלה בארץ השפע.עד שנהייתה פסיכולוגית

מתורגמנית עוזבת את ניו יורק ונוסעת להאג כדי לעבוד בבית הדין הבינלאומי, בחיפוש אחר מקום שבו אולי תרגיש סוף־סוף בבית.
בהאג היא נקלעת לדרמות אישיות רוחשות: עם בן זוגה אדריאן, שפרוד מאשתו אבל עדיין סבוך בכבלי נישואיו, עם חברתה יאנה העדה למעשה אלימות אקראי, שהיא מפתחת כלפיו אובססיה.
במקביל היא גם נשאבת לעולם פוליטי נפיץ ובוער, עבודתה כמתורגמנית של נשיא לשעבר המואשם בפשעי מלחמה הולכת ונעשית מסוכנת ככל

אינטימיות הוא סיפורה של מתורגמנית נטולת שם (מוזר...אבל כך בחרה הסופרת)
המתוארת כבחורה מאופקת, אינטליגנטית, לא שופעת ביטחון וממעטת בקשרים חברתיים.
תפקידה כמתורגמנית אינו רק דיוק לשוני, היא צריכה לתרגם את ההומור, העצב, הכאב, בדרך של מלאכת מחשבת.
היא מחויבת להציג ולחזור על דברים שבלתי אפשרי להעלות על דל שפתיים.
דברים שבחוץ נאמרים בדר"כ תוך השמטות או בלשון נקייה.

בעבודתה היא מדויקת ורגשית,

מבט בכריכה מאחור ושוב סיפור על השכן הזקן שעשה מה שלא היה צריך לעשות - ממש לא בא לי לקרוא ספר כזה

אבל בסוף כן יצאתי עם הספר מהסיפרייה ולרגע לא הצטערתי (אולי קצת בהתחלה)
אני לא יכול להגדיר מה בדיוק מיוחד בספר הזה
כי הרבה דברים לא התחברו לי מבחינת הזמנים ,גם הדמויות נראו לפעמים כאילו הוצנחו מלמעלה ולא תמיד הבנתי איך הם הצטרפו למשפחה. ארתור? אלן? אפילו ננסי הקרובת משפחה שגרה כל כך רחוק (איך זה יכ

סיפרתי לכם פעם על הארנב שלי?
קוראים לו סטיב והביאו לי אותו לפני שנתיים ליום הולדת. בהתחלה הוא היה בצורת כדור לבנבן עם אוזניים שחורות וכתם שחור קטן על הגב, שאוכל חסה או גזר או האוכל היבש שלו והולך לנוח. "כמו בית מלון," כמו שאימא אומרת.
יש בארנבון הזה משהו מרגיע ונעים, במיוחד כשהוא לא בורח כשמלטפים אותו (מה שלא קורה הרבה) או כשהוא בא לקלל את האצבעות שלך.
כולם מתייחסים אליו כאילו הוא דבר מיוחד,

כשאני יושבת בפינה החביבה עלי , ומחזיקה ספר פתוח ביד , ובגב כף היד השניה מנגבת את הדמעות שלא מתביישות לעשות דרכן מארובות עיניי , ומתגלגלות באיטיות במורד הלחי , כמו רוצות לומר: " אנחנו ההוכחה שהספר מרגש / נוגע / מעציב / משמח , והכל ביחד , זה הרגע הזה המתוק והמזוקק , הפורקן הזה של כל המילים שקראתי , ועיבדתי , וצרבתי , ואיחסנתי אי שם בראשי ,זה הרגע שאני יודעת להגיד שאני כל כך נהנית מהספר ,והדמעות האל