הספר נכתב בהשראת סדנה חווייתית לכתיבה, באמצעות שיחזור מתכוני אוכל שהעבירה חגית עברון.

אין על אוכל של אימא, גם כשהוא נוחת על הצלחת, בלי חיתוכי עגבניות ומלפפונים בצורת מיקי מאוס.

חלפו לא מעט שנים מאז אמי עליה השלום, עזבה את עולם החיים, ועד היום אני מתגעגעת לתבשילים שרק אמי הכינה.

לא פעם אני תופסת את עצמי בימי שישי אחה"צ ,מתגעגעת לסופריטו שבכל יום שישי עטף את הבית בריח מיוחד, והדגים ברוטב עגבניות שבו טבלתי את החלה והתמוגגתי. רגע רגע... שכחתי... את "הקציצות פרסה" שעד היום לא נמצא הסוד להצלחתן... ומה לא?

בסך הכול זה היה אוכל פשוט, בסיסי וללא פייטריות כמהין, אבל טעים עם ניחוח אוהב של אימא.

אוכל הוא צורך פיזיולוגי בסיסי של האדם, ומהווה גורם מאגד בחגים, באירועים משפחתיים שמחים ועצובים. מו"מ רבים נערכים סביב שולחן האוכל, ועיסקאות במיליוני שקלים נחתמים בקרבתו. יש אפילו סיפורים של בעלי עסקים, שאת החתימה הראשונית על סיכום העיסקה עשו על גבי מפית נייר.

בשנים עברו, כמעט לא היה בית שהספר "מהמטבח באהבה" של רות סירקיס לא נמצא בו, ולראייה זהו ספר הבישול הנמכר ביותר בישראל, ונחשב לפורץ דרך בז'אנר ספרות הבישול בארץ (מתוך ויקיפדיה).

בימי חיי ערכתי אין ספור ניפויים בספרייה האישית, אך את הספר "מהמטבח באהבה", שיש בו אפילו מעט כתמים, לא אמסור עד יומי האחרון.

בשנים האחרונות האוכל קיבל "כבוד" החל מתוכניות טלוויזיה, ריאליטי, תחרויות, קבוצות אוכל ברשתות החברתיות ובלוגים שצצים חדשות לבקרים.

אנשי הפרסום והשיווק לא ישבו מנגד בחיבוק ידיים, ואף החלו לשווק טיולים וסיורים קולינאריים בארץ וברחבי העולם.

הספר "געגועים לפלייסמט" של איילה רהב, אורז לתוכו 22 סיפורים קצרים, מתובלי תבלינים, השולחים זרועות תמנון, בליווי ריחות וטעמים מיוחדים.

אני מצאתי שכל סיפוריו מפעילים את חוש הטעם, מעוררים זיכרונות וגעגועים לפעם.

אין בי תמיהה על כך שאנחנו לא יכולים לשחזר את אותם תבשילים, שהרי הסבתות והאימהות, בישלו לא על פי כמויות מדויקות, אלא על פי חוש ורגש.

כשאני שאלתי את אמי על תבשילים מסוימים ,המתכון היה נמסר לי בכמויות של:
"קצת" מלח, פלפל,
כוס ו"קצת" קמח...
אימא, כמה קצת?
"ככה".
היא הייתה מחברת את האצבע והאמה ומסמנת לי בערך שני ס"מ נו אימא...
לי, נו בערך...
והתבשיל היה יוצא גם בערך :-)

איילה רהב מותחת בספרה עוצמה רגשית רבה, כמו אותה מפה לבנה עם נרות השבת של יום שישי.

"געגועים לפלייסמט" ספר כיפי נוסטלגי, מעורר תיאבון, שעבורי היווה אתנחתא של בין לבין, ויש אפילו מתכונים ידידותיים למשתמש.

אני סקרנית לגבי הסלמון האפוי בחרדל דיז'ון (עמוד 65) וסלט עשבי תיבול (עמוד 73).

משוכנעת שתוכלו למצוא מתכונים שתרצו לנסות בעצמכם.

כאחראית לקורא סקירותיי, אני מזהירה שיש סיכוי גדול מאוד, לכשתסיימו לקרוא את הספר תציבו סיר על הכיריים.

מזכירה שאוכל הוא לא רק מזון, ואתם יודעים מה עולה בדעתי תוך כדי כתיבת שורות אלה?

בעולם הטכנולוגי-סמארטפוני, האוכל ואקט הישיבה סביב השולחן, הם הגורמים היחידים שעדיין מצליחים, "ברוב המקרים", לגרום לאנשים לשוחח, להתקרב ולא להקליד על מקשים מתכתיים... תחשבו על כך.

לא לחינם ג'ורג' ברנרד שו אמר: "אין אהבה רצינית יותר מאהבת המזון"...

*הערה קטנה: אני מניחה שלא כולם נחשפו למונח "הפלייסמט", ולכן היה מן הראוי לבארו בפני הקוראים בפתח דבר.

בתאבון.

לי יניני
פרוזה מקור הוצאת "קולמוס", 150 עמודים, שנה: 2017

נ"ב:
*לטובת הקוראים שאינם מכירים את המונח:
"פלייסנט" בעברית תיקנית- מַצָּעִית.
השימוש ב-פלייסמנט, הינו שיבוש של הביטוי "place mat"

הספר נכתב בהשראת סדנה חווייתית לכתיבה, באמצעות שיחזור מתכוני אוכל שהעבירה חגית עברון.

אין על אוכל של אימא, גם כשהוא נוחת על הצלחת, בלי חיתוכי עגבניות ומלפפונים בצורת מיקי מאוס.

חלפו לא מעט שנים מאז אמי עליה השלום, עזבה את עולם החיים, ועד היום אני מתגעגעת לתבשילים שרק אמי הכינה.

לא פעם אני תופסת את עצמי בימי שישי אחה"צ ,מתגעגעת לסופריטו שבכל יום שישי עטף את הבית בריח מיוחד, והדגים ברוטב עגבניות שבו טבלתי את החלה והתמוגגתי. רגע רגע... שכחתי... את "הקציצות פרסה" שעד היום לא נמצא הסוד להצלחתן... ומה לא?

בסך הכול זה היה אוכל פשוט, בסיסי וללא פייטריות כמהין, אבל טעים עם ניחוח אוהב של אימא.

אוכל הוא צורך פיזיולוגי בסיסי של האדם, ומהווה גורם מאגד בחגים, באירועים משפחתיים שמחים ועצובים. מו"מ רבים נערכים סביב שולחן האוכל, ועיסקאות במיליוני שקלים נחתמים בקרבתו. יש אפילו סיפורים של בעלי עסקים, שאת החתימה הראשונית על סיכום העיסקה עשו על גבי מפית נייר.

בשנים עברו, כמעט לא היה בית שהספר "מהמטבח באהבה" של רות סירקיס לא נמצא בו, ולראייה זהו ספר הבישול הנמכר ביותר בישראל, ונחשב לפורץ דרך בז'אנר ספרות הבישול בארץ (מתוך ויקיפדיה).

בימי חיי ערכתי אין ספור ניפויים בספרייה האישית, אך את הספר "מהמטבח באהבה", שיש בו אפילו מעט כתמים, לא אמסור עד יומי האחרון.

בשנים האחרונות האוכל קיבל "כבוד" החל מתוכניות טלוויזיה, ריאליטי, תחרויות, קבוצות אוכל ברשתות החברתיות ובלוגים שצצים חדשות לבקרים.

אנשי הפרסום והשיווק לא ישבו מנגד בחיבוק ידיים, ואף החלו לשווק טיולים וסיורים קולינאריים בארץ וברחבי העולם.

הספר "געגועים לפלייסמט" של איילה רהב, אורז לתוכו 22 סיפורים קצרים, מתובלי תבלינים, השולחים זרועות תמנון, בליווי ריחות וטעמים מיוחדים.

אני מצאתי שכל סיפוריו מפעילים את חוש הטעם, מעוררים זיכרונות וגעגועים לפעם.

אין בי תמיהה על כך שאנחנו לא יכולים לשחזר את אותם תבשילים, שהרי הסבתות והאימהות, בישלו לא על פי כמויות מדויקות, אלא על פי חוש ורגש.

כשאני שאלתי את אמי על תבשילים מסוימים ,המתכון היה נמסר לי בכמויות של:
"קצת" מלח, פלפל,
כוס ו"קצת" קמח...
אימא, כמה קצת?
"ככה".
היא הייתה מחברת את האצבע והאמה ומסמנת לי בערך שני ס"מ נו אימא...
לי, נו בערך...
והתבשיל היה יוצא גם בערך :-)

איילה רהב מותחת בספרה עוצמה רגשית רבה, כמו אותה מפה לבנה עם נרות השבת של יום שישי.

"געגועים לפלייסמט" ספר כיפי נוסטלגי, מעורר תיאבון, שעבורי היווה אתנחתא של בין לבין, ויש אפילו מתכונים ידידותיים למשתמש.

אני סקרנית לגבי הסלמון האפוי בחרדל דיז'ון (עמוד 65) וסלט עשבי תיבול (עמוד 73).

משוכנעת שתוכלו למצוא מתכונים שתרצו לנסות בעצמכם.

כאחראית לקורא סקירותיי, אני מזהירה שיש סיכוי גדול מאוד, לכשתסיימו לקרוא את הספר תציבו סיר על הכיריים.

מזכירה שאוכל הוא לא רק מזון, ואתם יודעים מה עולה בדעתי תוך כדי כתיבת שורות אלה?

בעולם הטכנולוגי-סמארטפוני, האוכל ואקט הישיבה סביב השולחן, הם הגורמים היחידים שעדיין מצליחים, "ברוב המקרים", לגרום לאנשים לשוחח, להתקרב ולא להקליד על מקשים מתכתיים... תחשבו על כך.

לא לחינם ג'ורג' ברנרד שו אמר: "אין אהבה רצינית יותר מאהבת המזון"...

*הערה קטנה: אני מניחה שלא כולם נחשפו למונח "הפלייסמט", ולכן היה מן הראוי לבארו בפני הקוראים בפתח דבר.

בתאבון.

לי יניני
פרוזה מקור הוצאת "קולמוס", 150 עמודים, שנה: 2017

נ"ב:
*לטובת הקוראים שאינם מכירים את המונח:
"פלייסנט" בעברית תיקנית- מַצָּעִית.
השימוש ב-פלייסמנט, הינו שיבוש של הביטוי "place mat"