אתחיל בלכתוב שהביקורת תעסוק בכל שלושת ספרי טרילוגיית חומריו האפלים ותתרכז יותר בעולם וברעיונות המרכזיים של הספרים מאשר בעלילה, ככה שאני חושב שבטוח להגדיר אותה כביקורת ללא ספוילרים.
הספר המצפן הזהוב (או ״אורות צפוניים״ בתרגום ישן יותר שאני מצאתי למסובך אבל מקסים) ובכלל הטרילוגיה כולה לא מפסיק להפתיע ולהרשים אותי, עברו שבע או שמונה שנים מאז הפעם הראשונה בה הכרתי את ליירה לשון חלקות ואת עולמו (או יותר נכון עולמותיו) המופולאים של פיליפ פולמן אבל בכל פעם שאני פותח את אחד מספרי חומריו האפלים (מה שלמזלי קורה לא מעט) אני מתפעל מחדש; יותר מהכתיבה העלילתית והסיפור המרתק שכתב פולמן מרשימים אותי העולמות שבנה, פולמן בנה בהדרגתיות ובקצב מהיר יחסית עולם ואחר כך עולמות מלאים קסם, תרתי משמע, אני לעולם לא אפסיק להתפעל ולהתעניין בעולמה של ליירה, עולם שמזכיר מאוד את שלנו אבל שונה ממנו דרמטית. עולמה של ליירה קצת מרגיש כאילו לקח פולמן את אחד מסיפורי הפנטזיה או סיפורי האגדות המפורסמים שמתרחשים בימי הביניים והריץ את הזמן למאה העשרים. כל האלמנטים מהסיפורים האלו נמצאים שם: החפצים הקסומים, המכשפות, הנבואות, חיות נאמנות ומדברות או אנשי דת קנאים ולורדים הרפתקנים וכל אלו מגיעים אלינו דרך עיניה של ילדה שהופכת לנערה, סקרנית ואמיצה. לצידו של החלק הפנטיסטי בעולם יש גם חלקים מעולמנו שלנו שלנו, מכוניות, צפלינים ושלל מכונות הן רק חלק קטן. הניגדויות או השילב של העבר הפסטסטי עם ההווה התעשייתי יוצר עולם שרוצים להישאר בו כמה שיותר. עוד אלמנט חשוב בספרים שגרם לי להתאהב בהם, הוא המלחמה לחופש, פולמן הושפע מאוד מ״גן העדן האבוד״ של המשורר האנגלי מילטון, וניכר שלקח משם לא מעט רעיונות. הרעיון שעומד במרכז גן העדן האבוד התנגדתו של לוציפר (השטן) לשלטונו של אלוהים, רעיון זה מתחיל בשולי הסיפור ומתחיל אט אט לחלחל עד שבספר השלישי והאחרון הוא הופך למרכז הסיפור (חשוב לציין שהאלוהים שמוצג בספרים ובכלל כל תפיסת הדת היא ייחודית ופרי דמיונו של פולמן, לפי דעתי אין סיבה דתית להימנע מקריאה בספר, אפילו שהוא מאתגר רעיונות דתיים רבים ביניהם ציות לסמכות).
לסיכום אני ממליץ בחום על קריאה,אני מבטיח שהעולם הפנימי של הדמויות לא פחות מרשים מהעולם החיצוני, הקצב מהיר אבל יודע לעצור בזמנים הנכונים. אפילו שזה נחשב לספר נוער אני חושב שרוב המבוגרים (לא רק חובבי הפנטזיה) ימצאו אותו למרתק.

כהרגלי בקודש – אני עייף. וצריך לקנפג שרת DHCP ולא מצליח. לכן אני כותב ביקורת. זה רבותי – הגיון צרוף. למרבה המזל, אני תמיד יכול לטעון שאין לי בחירה חופשית וזה מה שהגורל קבע לי. למרבה הצער, עם גורל לא הולכים למכולת.
מה הוא גורל? האם כל המעשים שלנו קבועים מראש? אם כן, זה נשמע עולם מבאס משהו. לא שמבאס הופך משהו ללא נכון, אבל עדיין – זה לא בדיוק משהו שהייתי רוצה להאמין בו. ומה המשמעות של כל זה לחיינו?
או נשמה, מה היא נשמה? האישיות של האדם? יש חלק ספציפי במוח שאחראי על זה. הזיכרונות של האדם? כנ"ל. האם הנשמה היא פיזית בכלל? זה נשמע ממש לא הגיוני, כי אם היא פיזית זה קצת מאבד את הפואנטה, לא? אבל אם היא לא פיזית, אז מה היא כן? ואיך היא מתקשרת לעולמינו?
לפולמן יש תשובה ברורה לנושא, לפחות לקטע של הנשמה. הנשמה היא דבר פיזי לגמרי. מה הכוונה הפיזי? לכל אדם יש דמון, שזה מעין נשמה. פגיעה בדמון כפגיעה באדם ולהפך. כאשר אדם מת, הדמון שלו מתפוגג. הדמון הוא דבר פיזי בצורת חיה, והיא מסוגלת לדבר עם האדם. האדם לעולם לא בודד, כי תמיד יש לו דמון. עד כאן – רעיון מגניב, ממש מגניב. ומכאן והלאה יהיו שני דברים – תלונות וספויילרים.
עד כאן זה נשמע ספר מעולה, וככה גם המליצו לי עליו – ספר נהדר שאני ממש אוהב אותו. אם המלצות כאלה אי אפשר לסרב, נכון? ובכן, אני אדם מנומס לתפארת ולכן קראתי אותו. וזו הייתה הטעות שלי.
כאשר הרבה אנשים ממליצים על משהו, זה יוצר בילד-אפ, וכאשר זה לא עומד בציפיות זה מבאס. הספר נחמד, אבל הוא פנטזיה. כמה פנטזיה? כל כך פנטזיה ששקלתי לזרוק את הספר באמצע. כי כאשר באמצע הספר מגלים לפתע שליירה היא בת של עזריאל וגברת קולטר וזה אמור לסחוט ממך משהו שאני לא יודע מה הוא בכלל, זה טיפה מתסכל. מה? למה זה טוב? נו, שוין. המשכתי לקרוא והספר השתפר עם הזמן, אבל הוא עדיין לא מדהים. המליצו לי על ספר "מדהים" וקיבלתי ספר "חביב+". עכשיו, למען הסדר הטוב – זה לא שכל פנטזיה היא כזאת, ולא שכל קטע כזה הוא פנטזיה, אבל זה משהו שלרוב מתקשר, בעיני לפחות, עם פנטזיה.
ועכשיו, כמו כל מעשיה טובה, נגיע לדת – הדת תופסת חלק מסוים בספר. חברי הדתיים שהמליצו לי על הספר, ובכלל זה אחדים מבני משפחתי, הזהירו אותי שהספר הזה מאוד אנטי דתי. יש בו חלקים אנטי דתיים, אני לא יכול לומר שלא, אבל ציפיתי ליותר. מה הכוונה? יש ספרים אנטי דתיים טובים. סלמון הספק? מעולה. ננסי המכרות? מעולה. Small gods? מעולה. אפשר לכתוב ספר כפרני איכותי וטוב. הספר הזה לא עונה להגדרה. הוא כן מכיל כפירה, בעיקר בסוף הספר – נשמה היא דבר פיזי וניתנת לניתוק, אינקוויזציה, כנסייה סטייל גלילאו גליליי, פושעים מנוולים. הכנסייה מושחתת ומנוולת ומעקבת את המדע. מותר לחקור הכל, בגבולות המותר הסביר והתיאולוגי. מחקרים כפרניים יסתיימו באופן רע. אפשר משהו חדש? זה נורא כיף להאשים את הכנסיה בכל, אבל אם כל המאמצים שלה, עדיין שלושת הרוצחים הגדולים בהיסטוריה – מאו, סטלין והיטלר היו אתאיסטים. הכנסייה רצחה את המדע? לא, כי הקומוניזם פיתח מדע טהור, וגם הנאציזם.
מבחינת הפולטיקה של הספר – היא קיימת, אבל היא יכולה להיות טובה יותר. ספר שיש בו רובד פוליטי איכותי, יכול להיות טוב. מבחינה זאת הספר הזכיר לי טיפה סיפור של אסימוב שגם כן עסק בצנזורה. בשני הסיפורים הפוליטיקה לא הייתה כתובה טוב מספיק. יכול להיות שפשוט פספסתי רובד שלם כי סתם הייתי עייף, ואף על פי כן – לא מצאתי את הספר הנפלא שהבטיחו לי. קראתי כבר ספרים טובים יותר.
אז אחרי שסיימתי לקטר – מה כן טוב?
הרעיון. הרעיון של נשמה שאפשר לנתק נפלא. הרעיון של מה קורה לילדים בעקבות זה? מעולה. לי באופן אישי הדובים הזכירו טיפה את חוות החיות – הם מנסים להיות בני אדם וזה מתפקשש באופן מוחלט וטוטאלי, אבל כנראה אין שום קשר.
הבדיחות על פיזיקה? מצויין. הוא פנה עולם עם פיזיקה מצוינת, דבר שלא נהוג אצל סופרים מסוימים. פולמן בנה עולם דומה לשלנו, וזה כולל את הפיזיקה. כולל הדואליות של החלקיק, והחתול של שרדיגר. וזה לא מובן מאליו, וזה מקסים.
העולם דומה מאוד לשלנו, ובמובן מסוים זה מקל. קל לזכור גזעים, מינים ושאר חיות רעות בצורה קלה בהרבה עם קוראים להם סוענים ולא בני לילית או משהו.
לסיכום - הספר סך הכל היה בסדר, אולי אפילו טוב עם קצת דמיון, אבל הוא לא מה שציפיתי לו. אני כנראה אקרא את ספרי ההמשך, אבל אם פחות תקווה, ואולי אפילו זה יהיה טוב בסוף. מי שאוהב פנטזיה כנראה יהנה יותר, ובוודאי מי שפחות קטנוני ממני. לא הייתי ממליץ לקרוא אותו, אבל כנראה הרוב חלוקים עלי בנושא זה.

נתחיל ונאמר שהרבה זמן רציתי לקרוא את הספר הזה
כשהייתי ילד ראיתי את הסרט, ובתור ילד נורא אהבתי חיות אז הסרט סיקרן אותי, אבל בתכלס (אני לא משתמש הרבה במילה הזאת), לא הבנתי כלום!
כמה שנים אחרי זה הותפעתי שיש ספר שכמובן יסביר לי הכול, למרבה הצער קשה היה למצוא אותו. והנה אני הולך להחליף לי ספר ומה אני רואה על המדף? הספר הזה! בכריכה המקורית והמאוד יפה שלו, כי אלוהים אני שונא כריכות של סרטים.
ושמחתי לגלות שאני לא זוכר כמעט כלום מהסרט ככה שהדמיון הפורה שלי לא נפגע לאורך הספר ולא הרס לי אותו.

התחילה של הספר איטית, אתה מרגיש שאתה מבולבל יותר עכשיו מכשראית את הסרט, דופקים לך מידע במהירות שאתה לא מבין, על עולם שאתה לא מכיר ועל אנשים שעדיין לא קראת עליהם כלום וילדה קטנה שאני חושב שהיא בת 12 (לא ממש הבהירו את זה), שהרגשתי שהיא יותר חכמה ממני. ובאמת שהכתיבה של הסופר כל כך מכבידה על הספר שקשה לפעמים למצוא את עצמך בו.

אבל למרות כל זה, הספר טוב, הרעיון יפה, בסופו של דבר אחרי מאמצים רבים הבנתי די הרבה, דמון היא חיה שקושרה בקשר נפשי לבנאדם שלה היא ההתגלמות של נפשו, הבנתי מהו המצפן, הבנתי מה קורה עם הילדים,נתנו לנו דמות של ילדה קטנה עם הרבה אופי שכיף לעבור איתה את הספר, אהבתי את החוקים שהסופר יצר בנוגע לדמונים והדובים:

1.אסור לבנאדם לגעת בדמון של אדם אחר, בחיי שלמרות שאין לי דמון (ואלוהים אני רוצה אחד), הזדעזתי כשנגעו בפאן ואני אפילו לא יודע מה ההרגשה
2.דמון אחרי התבגרות של אדם נשאר באותה צורה לכל החיים שלו שמשקפת את האופי של הבנאדם שלו, כשהם ילדים הם נוטים להשתנות למצב רוחם
3.דמונים מרגישים כל הרגשה פיזית או נפשית של הבנאדם שלהם
4.מתברר שיש גם למכשפות דמונים אבל לדובים אין, הם קיבלו שיריון משתתף בצערם
5.דמון לא יכול להתרחק מהאדם שלו רחוק מדי לעומת מכשפות שהדמונים שלהם יכולים לעבור ארצות בלעדיהן
6.אם דמון או אדם מת אז גם השני ימות
7.דמונים יכולים לשמוע את המחשבות של האנשים שלהם

ועוד מלא חוקים ששמחתי לקרוא עליהם ולהרחיב את הבנתי על העולם שלהם
למרות שאני לא מבין איך בנאדם נולד עם דמון, הוא מופיע אחרי שהוא נולד?

בכל מקרה הספר הזה גרם לי לשנוא אותו, כי איך אפשר להמציא משהו כל כך טוב אבל לא להיות אמיתי? אני באמת חייב להשיג דמון משלי

בע"ה
הבהרה: זו לא ביקורת, אלא ניתוח בפרוטה שלי לגבי כמה מהמוטיבים בסדרה. יהיו כאן ספוילרים בשפע, כמו גם ספקולציות חסרות בסיס בלא מעט נושאים. לגבי חלק מהרעיונות אני אוכל להביא הוכחות מהספרים, אז אשמח לשמוע אם לא הסכמתם ואנסה להסביר זאת. (בכללי אשמח לתגובות, אוהדות וגם לא.) זה בעז"ה יהיה חלק אחד מתוך שלושה, כשבכל חלק אדבר על מוטיב אחר. והחלק הזה ידבר על -
דמונים.
מן הראוי שאתחיל מהם - הטריגר לכתיבה על הסדרה התחיל ממה שכתב עליהם דז'נייב בביקורתו הוא, וחוסר ההסכמה המוחלט שלי עם דבריו. אז מה הם בדיוק הדמונים? למה הם טובים בכלל ומה יש למגיסטריום (= הכנסיה הקתולית) נגדם?
ובכן, הדמונים מסמלים את "הנפש הבהמית" של בעל התניא: מכלול הדחפים החייתיים שבאדם - אוכל, שינה, מין - והרצון לקבל את כולם. עכשיו. מהר. ללא הגבלה. הדברים הללו קשורים בקשר הדוק לרגשות שלנו, שאף הם לא מרוסנים ולא לגמרי מובנים; ואכן הדמונים תמיד פועלים בצורה אמוציונלית ביותר, משקפים היטב את הרצון הכמוס של האדם שלהם.
הרעיון הזה מסביר היטב את כל העיסוק בקריעה / ניתוק / פרידה מהדמון שלך. אם אתה מאבד את כוחות החיים שלך בברוטליות (טוני מקריוס), ההלם יטריף את דעתך. אם אתה בתהליך מודע מנסה לוותר עליהם (האחיות בבולוונגר), תישאר שפוי והגיוני - אבל לאובדן הרגשות, החום והאנושיות שלך אין תחליף או זיוף משכנע.
כמו כן, זה וודאי מסביר את הסצנה הנוראה בכניסה לארץ המתים - "the dead would not let the living to pass". חלקים מסוימים באישיות יכולים להתמודד עם המוות, אבל לא הדמונים - שמגלמים את כוח החיים יותר מכל.
אם כנים דברי, אזי האובסביה של המגיסטריום כלפי הדמונים הגיונית ביותר - כל דת, ובמידה מסוימת כל מערכת מוסר, מנסה להגביל את האדם; להנחות אותו, לרסן את דחפיו, וברובן להפוך אותו לנעלה על יצריו החייתיים. נוסיף לכך את הזיקה המובהקת של הדמונים למיניות (מגדר הדמון נקבע ע"פ המגדר שאליו נמשך האדם, הדמון מתקבע עם הבגרות המינית ועוד), ונקבל כתב אישום מפורש נגד הכמיהה הקתולית להתנזרות.
וזו גם הסיבה שלמרות שהספר הזה (והסדרה כולה) הוא בהחלט אנטי נוצרי, הוא לא אנטי דתי בהכרח. יש איזון בעולם, וניתן לשלול תאוותנות חסרת מעצורים גם בלי לסרס את המין האנושי.
יש עוד נקודה חשובה ביותר לגבי הדמונים - ה"אבק" המסתורי והקשר שלו אליהם; אבל זה ימתין לחלק השלישי שאכן יעסוק ברובו באבק.

יש לי מספר דברים להגיד על הספר: חלקם נעימים וחלקם נעימים פחות.
הבה נתחיל בדברים הנעימים:הרעיון עצמו מקורי ומעניין, העלילה גם היא מעניינת, ואולי גם בדמויות יש איזה משהו חינני.
עכשיו נצטרך לצלוח את הדברים הפחות נעימים (אם אתם רוצים כמובן לסיים לקרוא את הביקורת).
והנה הם: הכתיבה לטעמי הרסה את הכל: (פחות או יותר), כתיבה לא זורמת וגורמת לספר להיות מסתורי, וכשאני אומר מסתורי, אני מתכוון ללא ברור ומרחף באוויר.

אז תחליטו בעצמכם אם לקרוא את הספר או שלבחור לא לקרוא אותו. אני נייטרלי.

ספר גאוני ממש נהניתי ממנו ממש רציתי להיות בעולם שלהם העלילה זורמת הדמויות כתובות מעולה ממש קל להתחבר אליהן אני ממליץ בחום אל תסתפקו בסרט(מי שראה)הוא שונה מהספר ממש תאהבו אותו(הספר)
קריאה מהנה

ספויילרס. ספויילרס. ושוב, ספויילרס


אוקי
ביקורת ראשונה. שיר להירגע. זה המצפן הזהוב. אנחנו חייבות. נכון פאן? אנחנו חייבים! קדימה, אני ליירה ואני מסוגלת לכתוב את הביקורת הראשונה שלי על הספר המדהים והאדיר הזה! בואו נתחיל!

אז בואו נתחיל. אני פשוט, הספר מככב יחד עם הארי פוטר במקום הראשון של הספרים שהכי אהבתי.
הזה פשוט נהדר! פיליפ כתב תיאורים מדהים ביופיים, שילב דעות חכמות וכמובן- איך לא עלילה מדהימה, מקורית, אדירה, מקסימה. דמויות שאפשר להתחבר בקלות.

אז חזרתי לי מהבית ספר ביום שישי בצהרים ועל הספר הונח ספר חדש כי ביקשתי מאחותי להחליף לי, על השולחן הונח בשלווה הספר שהיא חפרה לי מאוגוסט לקרוא אותו- הנה הוא מוגש לי.
הסתכלתי על הכריכה, היא נראתה כל כך אדירה, כל כך הרבה שאלות, עולם פנטזיה ציפה לי, ומה זה? למה יש מצפן? זה לא קצת צפוי שיהיה איזה חפץ מסתורי שהוא מצפן (אז זה לא מצפן. זה אלתיומטר ויש מתרגמת גרועה שבמקום 'שוכני האדמה' תרגמה את המילה ליבשושים. כן.)
פתחתי את הספר, ילדה מתחבאת. סיפרתי לאחותי שאני חושבת שהילדה ממש מגניבה ודמון זה דבר מגניב גם שאיתו אתה אף פעם לא לבד ואתה יכול לשתף אותו במחשבות וללטף אותו כדי להרגע. היא הנהנה ואמרה לי שאני ממש דומה לליירה ואני אתחבר אליה בגלל זה.
התחפרתי בספר שוב, קראתי על עזריאל ואחותי הראתה לי תמונה שלו מהסרט.
"באמת יש לשחקן של עזריאל מבט שאתה מרגיש כאילו הוא תוקף אותך ללא שיגע!" היא ענתה לי שהיא מסכימה והמשכתי לקרוא.
כל פעם שליירה עשתה משהו מגניב, כמו לעצבן את הגולגלות בקומה שמתחת לאדמה של ג'רדון או לקפוץ על גגות אמרתי: "ואוו. היא מגניבה. אני אוהבת את ליירה היא כזאת אדירה!"
אבל תהיתי, מתי תגיע העלילה האמתית? המשכתי לקרוא כי קראתי את סאלי לוקהארט של פיליפ פולמן ונהניתי(כמובן שבסוף גיליתי בחומריו האפלים עולים על סאלי לוקהארט בכל דבר אפשרי.)
העולם עצמו היה פשוט מדהים, כל כך מקורי.
כשהייתה המלחמה נגד הסוענים ולפני שהם הגיעו קרה דבר מצחיק, זוכרים?
~עומדים מול גברים חמושים עם זאבים. אנחנו בני 11. מה נעשה.~
"זרקו עליהם כדורי שלג!" ~ליירה מציעה~
"בעיניים!" ~שוב אומרת~
~מביסים אותם ומתקדמים החוצה~
הספר עצמו משעשע אבל רציני באותה מידה.
הוא גאוני, ממכר, מותח, מקורי, אדיר, אוסום, פשוט ראער!
כשקראתי אותו הלב שלי דפק, העיניים שלי רצו על הדף, קפצתי מהמיטה שלי לפעמים מבהלה, וכשהלכתי לישון לא הצלחתי להירדם כי כל הזמן חשבתי על הספר.



הספר סופר מומלץ.
אני.
פשוט.
זה.
הספר.
הכי.
טוב.
שקראתי.
יחד.
עם.
הארי.
פוטר.
כן זהו.

רק אחרי שגמרתי את כל הסדרה הסכמתי להודות בפני עצמי שזה ספר ממש משעמם.
בהתחלה כל הזמן אמרתי לעצמי, "זה ספר טוב ומעניין" ו"אני ממש חייב לדעת מה יקרה בסוף" ועוד כל מני שטויות, וככה המשכתי לספר הבא ולספר הבא (השלישי דווקא היה בסדר).
רק הספר הראשון לקח לי יותר מכל חופש פסח בכיתה ו' (כמה משפיל). ובסוף הסדרה, כשהבנתי כמה זמן הייתי תקוע עם הספר הזה, גם הסכמתי להודות שהוא משעמם מוות. אחר כך עוד היתה לי כנראה הבושה להגיד "יווו, הנה ספר של פיליפ פולמן, אני חייב לקרוא אותו!" ואז גם גיליתי שיש לו ספרים טובים ורק המצפן הזהוב ושאר הסדרה יכולים להמית אדם משעמום (בעיקר אם הוא בכיתה ו').
למרות כל מה שאומרים על הסדרה הזאת (ולמרות שקראתי אותה מזמן), אני לא אהבתי אותה, ואני לא ממליץ עליה.

דבר ראישון אני רוצה להגיד שזה פשוט ספר מצוין.
העלילה טובה , מותחת ומפתיעה.
אבל מה שבאמת מצע חן בעני בספר זה הדמונים, כל הרעיון הזה הוא פשוט מיוחד, ואני חושבת שכול אחד ירצה דמון משלו.
בקיצור מומלץ בחום.

נ''ב בקשר לספרים הבאים הם טובים אבל לא מתקרבים לרמה של הראישון.