ביקורת ספרותית על הר העצה הרעה (1976) - ספריה לעם #214 מאת עמוס עוז
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שבת, 7 בינואר, 2017
ע"י שרית


קורה שאנו פוגשים זוג, וחושבים הנה לפנינו כרוניקת כישלון נישואין ידועה מראש. ולא משום ששניהם אינם יפים, ולא משום שאינם מוצלחים, (כל אחד בדרכו או שניהם באותה דרך), ולא משום שקלחת החיים לתוכה הם נכנסים ברגל ימין, בחיוך רחב ובאמונה גדולה ובתקווה שאינה נופלת ממנה – אינה מסעירה. אלא משום שבתוכם, גם אם רדומים לזמן מה, מצויים שדים ושדונים ורוחות רעות, שיקומו מתנומת השנים הראשונות, ויפצחו בהילולות שיפתיעו אותם עצמם. גם אם לא יפתיעו את אלו שחזו את כישלונם ולא ידעו לשים את האצבע על הסיבה שבגללה זוג זה או אחר ימצא את עצמו מפריד סירים, כורסאות שקועות לחיים, בית וילדים שינדדו בניהם על פי יומן פגישות מדוקדק.
סיפורי משפחה כאלה קיימים מאז החלו לספר סופרים סביב המדורה. אף שמפעם לפעם הוא נכתב בכישרון יוצא דופן, שהופך סיפור שגור ליצירה.
הנס ורות קיפניס, הם זוג כזה, שהכל בספר, מרגע פגישתם מלמד על סופם. סוף שמקורו באותו שדים רדומים שנעורו ברות קיפניס, לאחר נישואיה.
בגיל העשרה רות התייתמה מדמויות הוריות בחייה (המורה הזקן האהוב שלה אביה ואימה), והיא משתחררת לכאורה משליטת בית אב. בניגוד לאחותה שממהרת "למצוא לעצמה מין רופא נשים אלמן" ולעבור עימו לניו יורק, היא לא נישאת ולא עוברת לבית של גבר אחר. תחת זאת היא עוברת לחיות בארץ ישראל, שוכרת לעצמה "חדר קטן בסוף העולם" ונדמה כי חיה במובלעת של חירות. ואכן בחדר זה נרמז שהיא אפילו נוטלת לעצמה חירות מינית: "באותו חדר אהבוה כמה אנשים מופלאים ובניהם, במשך חג חנוכה אחד, המשורר הנסער אלכסנדר פן".
אבל אישה, בוודאי בעידן שלפני קום המדינה, אינה יכולה לחרוג מהתפקיד שהחברה התוותה לה. לא לאורך זמן. אביה אומנם מת, אבל גם בלעדיו החינוך הפטריארכאלי אודות נשיות וגבריות, השתרש בתודעתה ומתקיים גם ללא נוכחות פיזית של דמות אב. וכך הדמויות הגבריות עליהם היא חולמת מנעוריה כולם מייצגים קרטריון אחד: עליהם להיות "גבר שבגברים": החל מתדיאורוש יפה התואר ש"המצטיין בטניס ובריצה למרחקים קצרים ופעם הבטיח לה שיאהב אותה לנצח" (ומחזיק בידיו לפיד בוער כמטונימי לכוח מיני), דרך דמותו הנסערת של אלכסנדר פן ודמויות הפרשים המתים ש"עד נצח דוהרים אלי קרב" משיר נעוריה וכלה ב"הגיבור ממלטה".
וכל אותם הגברים הינם היפוכם של הגבר שבסופו של דבר נישאה לו: הנס, שמוצג כחלש וכנשי (אפילו אימהי) פשרן, ולא אלים – מאפיינים המוקעים על ידי אבות הציונות הדוגלים בלוחמנות ובצלחה צבאית.
היכרותם של הנס ורות קיפניס חסרת סערות ונעדרת ארוטיקה. רות קיפניס נישאת לא משום שהמפגש עם בעלה עולה בקנה אחד עם מאפייני אהבה רומנטית, אלא משום שהיא "היתה עייפה עד מאוד". עם גבר כזה, חלש "ונשי", מיניות יצרית של רות לובשת צביון של ארוס הרסני, החותר תחת הקשר הזוגי. האדמה, כדימוי שנקשר באופן מסורתי לנשיות ולפריון נשי מוצבת בסיפור מחוץ לגדר הרעועה של הבית, והינה הינה פראית וסלעית, טעונה בתמהיל של ריחות וסכנות. אדמה זו הינה אנלוגית להיבטים ארוטיים, מיניים ומתפרצים של רות: "מחוץ לגדר הנמוכה שאבא בנה מעמודי ברזל ומרשתות ישנות וצבע בצבעים בהירים התחילה אדמת ההפקר היו מגרשים זרועי גרוטאות, ריח קוצים, ריח גללי צאן, והלאה הוואדיות ומאורות התנים והשועלים..."
הזוג מוזמן לנשף בארמון הנציב. שם מוקפת "גברים שבגברים", אדמירלים וגיבורים, ובמיוחד אחד – גיבור ממלטה לתוך כפותיו הרחבות היא נופלת: "פרועה היתה, משולהבת, שפתיה פשוקות, שמלתה הכחולה מתבדרת ומועפת עד למעל מברכיה" – כפי שמעולם לא היתה בזרועות בעלה, נעורים כל השדים בתוכה. רות בורחת עם גבר זר, לא יהודי ובמובן מסוים מממשת מיתוס אוניברסאלי של אהבה רומנטית. כאנה קרנינה הבורחת מביתה, כך רות נעה מן המרחב הציוני אל הפזורה הפראית, לדימויים אוניברסאליים של אישה השואבת כוחה מהימצאות בקרבת גבר שבגברים . רות קיפניס מבקשת לשוב אל הגלות, אל החוץ, ונדמה שכל חייה בארץ ישראל מעולם לא פסקה להמתין לאוניית "אורורה" שתיקח אותה אל הגלות, אל מחוזות הפנטזיה הרומנטית של נעוריה.
עם זאת, בתמונת העזיבה בזרועות הגיבור ממלטה, נדמה כי רות מודעת שמה שמניע אותה הינה אחיזת עיניים. שכן הגיבור "מגהק ועליז ככלב רועים גדול וטוב" ונראה כמו קריקטורה אחרת של גבריות, כמעט כמו זו של הנס הנטוש. בנקודה זו רות שבה ומאזכרת את הפרשים המתים, משיר נעוריה כאמת מידה יחידה לגבריות "ראויה". אלו רוחות רפאים שחוסר ממשותם מאפשר לשמר את נצחיות המיתוס אולם במקביל הם חסרי ערך מטריאליסטי ואינם אלא בועה ריקה, "שקופים ועזים כמו דמעה". ויחסים המושתתים על אותו הפער בין גבריות בשר-ודם לבין אידיאל גברי לא מושג - סופם עשוי להסתיים באופן הדומה לנישואיה - בכישלון.
זהו ספר נהדר, בעל רבדים רבים, שניתן למצוא קווי דמיון בינו לבין סיפור על אהבה וחושך שנכתב שנים אחר כך. מומלץ. אגב שתי הנובלות הנוספות בספר, פחות טובות.

14 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
רץ (לפני שנתיים)
הכתיבה שלך נוגעת ומרגשת
דני בר (לפני שנתיים)
שרית-
תודה על ההמלצה!
שרית (לפני שנתיים)
אם ירושלים של פעם אז אתה חייב לקרוא את עיר ימים רבים של שלומית הראבן. ספר נפלא. אני באמת צריכה לכתוב עליו ביקורת.
דני בר (לפני שנתיים)
לא צריך הרבה כדי לרצות אותי, מספיק לי עמוס עוז, ירושלים של פעם, זאת שלפני 67, וגם זו שבספר, ירושלים של תקופת המנדט הבריטי כדי שאיהנה מספר.
כך קרה גם כאן.
שרית (לפני שנתיים)
זה מסביר את זה...עוד לא קרה שבילבלו אותי עם גבר
מחשבות (לפני שנתיים)
אופס, ככה זה כשכותבים בסלולארי. אלף התנצלויות.
שרית (לפני שנתיים)
תודה מחשבות. אבל אני זה לא אתה אלא את...וגם אני לא נלהבת מעמוס עוז וגם לא מדוד גרוסמן. ולכן סיפור זה הפתיע אותי לטובה.
מחשבות (לפני שנתיים)
אתה כותב מצוין, נדמה לי שאפילו מעוז עצמו. סליחה שאני לא נופל אפיים ארצה למשמע שמו.
שרית (לפני שנתיים)
תודה! ואתה צודק. אני חושבת שההבדל בין כותב טוב ללא טוב הוא לא רק החומרים מהם מורכב הסיפור, אלא מה עושים מהם ואיך הם נכתבים.
מסמר עקרב (לפני שנתיים)
ביקורת מעולה. אהבתי במיוחד את שתי הפסקאות הפוצחות את דברייך. הראשונה כל כל מדויקת, והשנייה מוכיחה כיצד ספר טוב יכול לקחת את חומרי הגלם העלילתיים הבנליים ביותר, לטפל בהם בדרך ייחודית ומקורית, ולהפיק מהם יצירה ספרותית איכותית.
(לפני שנתיים)





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ