ביקורת ספרותית על פיורלה מאת ענת משיח
ספר מעולה

---

קראתי את הספר הזה כלוגם וטועם יין משובח: לאט, מתענג על כל עמוד ושורה, נהנה מהתובנות ומטבעות הלשון שלו והיכולת של הסופרת,ענת משיח ,לנווט בין הדרמה לקיים כמו הבאת הצחוק הכעס ולפעמים התסכול , במינונים נכונים ונכנסים אל הלב.

נתחיל בעלילה.
היא כמעט בנלית. התקופה : שנה אחת בין 1947 ל 48, תש"ח , בארץ , במקום של שולי העיר.
משפחה שעלתה ממרוקו המחזיקה שלושה דורות: סבא נונו, סבתא נונה, אב ואם, ואחיות האב: חלו,מלו, שרה ודוד שנהרג בנסיבות לא ברורות.

רפאל , אחיה של המספרת, איש ספר ומחשבה הופך לטייס אצל האנגלים, וגיבורתנו פיורלה, נערה בת שלוש עשרה, שיער "פטרוזיליה", הופכת לנערה/אישה בשנה זאת.
היא סקרנית , רגישה,מתבוננת וצמאת לספרים וקריאה, לומדת מכל אחד.
היא קרויה בחיבה על ידי משפחתה : "אפרוח מקולקל".

איך היא אומרת :"אימא תמיד בשקט, סבתה כמו מערבולת, תמיד מילה חדה עומדת על הלשון"
איך נונה אומרת לה, לכל אחד יש חוש למשהו בבית:" את יש לך את החוש למילים..".
ואמנם פיורלה תופרת את האירועים וההיסטוריה של נונה לסיפורים.
נונה היא אישה המספרת את עברה ובתוך כך מזהה את מצבי רוחה של נכדתה ובעיקר , תומכת בה.
"את תהי עם אומץ , פיורי, זה הילדות(בכיתה), מה שצוחקות, שיצחקו. את תזכרי שיש לך הכל בבית. שיש אוכל לב ושכל, בזה הבית...".
ואחר כל זה היא שומעת את נונה מתפללת:,:" שתפסיק הקטנה לפחד מהאלה מפה,.. שתהיה חזקה. היא ילדה עם עדינות, רבנא(אלוהים), ילדה שאוהבת את החיות שלך, את הזקנים שלך. נכון רבנא, היא לא יודעת איך לדבר עם האלה מפה. ותעשה שאני יצליח, רבנא,לחבק אותה ולא להפחיד עם הקול והסיפורים וכל הרלבות ( התקוטטויות) האלו שלנו".
איזו רגישות!!

והספר מלא בזה.
מצד שני כל המתח הזה אינו גולש למלודרמה אלא נותר מעודן ומרתק.

אם היה הספר מסתכם בזה, דייני, אבל העושר הלשוני והדימויים הנפלאים הם אוצר , שלא אגזים אם אומר שרק בשבילו הספר ראוי לציונו המרבי. כאן חבר הכישרון של ענת משיח הסופרת, למעיין של ביטויים ואסוציאציות.
נתחיל בשמות הנוכחים בספר .
כלבם נקרא :" בכור שטן". ילד שמציק בצורה איומה נקרא"בלהות". אישה יפה במיוחד שנכחה במרפאה ( ראו בהמשך), מכונה " גברת פליסה", על שם השמלה האפנתית, של אותה תקופה.
מגבת ישנה היא " מגבת שרזתה עם השנים".
ההתנהגות שלה מול הבנות שמסרבות לקבלה : "בהפסקה אני עוד פעם, חילזון שמשאיר שביל ריר מאחוריהן".
השפם של ג'ינו נראה כמו " מטרייה לשפתיים בזמן גשם."
או אפילו תפילת שמע לפני השינה ( היא שומרת מצוות), הופכת אירוע למיוחד " שמע ישראל, היום הפכתי לאישה..", ביום קבלת המחזור הראשון.
אחד השיאים בקשר בין אנשים הוא המפגש עם "גברת פליסה". במרפאה של המקום.
הגברת היפה רואה כי היא מוצאת חן בעיני פיורלה,מוציאה חרוז כחול מתיקה ואומרת :" קחי את החרוז...תפרי אותו לפיסת בד , ככה היום הזה והזיכרון המיוחד שלו יישארו אצלך. כל יום חשבי מה הדבר הטוב ביותר שקרה לך ותפרי חרוז אמתי או דמיוני לבד שלך".
פשוט מקסים.
וכל מה שהבאתי כאן הוא מעט מזעיר ממה שהספר מכיל.

ולבסוף הרהורים על מיזוג גלויות.
התקופה היא טרם הכרזת המדינה, ועדיין לא הכריזו על "כור ההיתוך" כיעד חברתי אולטימטיבי.
אמנם הילדים בבית הספר צוחקים על פיורלה , אולם, אין לדעת אם זה סתם מחיפוש קרבן נוח להתעללות , או מקנאה ביכולותיה בלימודים.
הכוח של פיורלה זה המשפחה התומכת ומקבלת. ואין זה רק לפיורלה, אלא גם לדודה שיוצאת לתרבות רעה.
היכולת להכיל , מסייעת ותומכת בחלש והרגיש מבני המשפחה.
יכולת זאת נשמרה כי ניתן היה לשמור על התרבות והערכים בגאווה פנימית של בני הבית.
רפאל מתבייש במוצא שלו כשהוא נמצא בקורס טיס, כי כל האחרים מגיעים " נפוחים כמו הים". אבל , הדבר מקבל פרופורציות נכונות אפילו בזמן הקורס , כשכל ערב הוא מוציא את התמונה המשפחתית ושם על השידה שלידו.
הדבר מתחזק כשהוא חוזר כטייס , אז הוא מרשה לפיורלה להזמין אותו לבית הספר כדי לתת לה כוח מול הילדים שמתאנים לה.

דגם זה משתנה במדינה כמה שנים אחר כך, כאשר הלחצים החברתיים , הכלכליים ויעד "כור ההיתוך" מרסקים את התלכיד המשפחתי ובהרבה מקרים חושפים את היחיד להתמודדות לעצמו.

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על פיורלה