מגיעים אלי ספרים בכל מיני דרכים, ישנים וחדשים ואני ממש לא צריך להתאמץ לשם כך... וכך גם הספר הזה שהגיע אלי חדש דנדש. הוא אפילו זכה ב"פרס ביכורים" כלשהו שלא עמדתי על טיבו כיאה לסופר חדש...
אז ככה, מדובר בספר שלצערי איננו מגובש מספיק.
כותרתו "עריק" איננה מייצגת את המסופר בו ובעצם איננה מספקת את הסחורה...
מכיוון שכמעט שלא מדובר פה ב"עריקות"! המספר מספר לנו את סיפורו בגוף ראשון אבל לעובדת היותו עריק כמעט אין קשר לסיפור עצמו. הוא מספר לנו על כך שהוא מצא מקלט מפני צה"ל בבית אבות שיש בו (רק) נשים זקנות?...
ואחרי כמה חודשים הוא בכלל עוזב את הארץ וממריא לצרפת. זה כמובן קורה רק במציאות שהספר בורא לעצמו... כי במציאות האמיתית שכולנו מכירים, אותה שוטרת של בדיקת דרכונים בבן גוריון - הרי ברגע שהייתה מקלידה את פרטיו במחשב, הוא היה נעצר מיד...
על כל פנים מכאן ואילך הוא מתאר לנו את חייו בפריז
שהם חיים הכי בנאליים שמישהו יכול לתאר לעצמו.
לא קורה בהם כמעט כלום מלבד חיפושי עבודה וכו... והמעט שכן קורה; קשר עם אישה או עם גבר, איננו מתפתח לשום דבר משמעותי, או שאיננו אמין (לפחות בעיניי). יש גם איזשהו פלאשבק משירותו הצבאי שאולי לו היה סיפור בפני עצמו הייתה לו משמעות מסוימת, אבל פעמים רבות (מדי) המספר חופר לנו על לא-כלום. הדבר היחידי שאני יכול לומר לטובת הספר הזה שהוא די קריא ובאופן די מפתיע לספר כזה, סיימתי לקרוא את כולו! (כי חשבתי שהנה אוטוטו הולך לקרות פה משהו שייסחוף אותי לגמרי...)

ספר יוצא מהכלל, הנה ראיון שערכתי עם עילי ראונר האניגמטי והמרתק -
http://www.yekum.org/2016/01/%D7%A2%D7%99%D7%9C%D7%99-%D7%A8%D7%90%D7%95%D7%A0%D7%A8-%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%A8-%D7%9C%D7%90-%D7%A0%D7%A9%D7%90%D7%A8-%D7%A0%D7%A7%D7%99-%D7%94%D7%95%D7%90-%D7%A8%D7%95%D7%97%D7%A5-%D7%91%D7%93/

אם ברצונכם להתענג על סגנון כתיבה - רוצו על ספר זה. הסיפור מתרחש בהווה לאורך כל הדרך - עילי מדבר בגוף ראשון בכל 205 עמודי הספר ומגלה קצת מהכל. קצת מתחושותיו של חייל שחוויותיו במפגש אלים עם פלסטינים מציקות לו עד כדי שיהפוך לעריק. עוד קצת מחייו עד שהוא מחליט לעזוב הכל ולהחליף את ישראל עם צרפת כמקום לחיים חדשים. כך הוא חושב לדחות את הקץ ולחוות חיים חדשים ומענגים עד כמה שניתן לו. אך כנראה שהנפש הפגועה אינה משתקמת גם בארץ הנכריה. הבדידות של העריק חודרת לכל פינה בנפשו וממררת את חיו. מה הסוף? את זאת תגלו תוך כדי קריאה.
כאמור, אהבתי את סגנון הכתיבה, גם בלי סימני הפיסוק המקובלים. אהבתי את הפתיחות ויכולת ההבעה. כמו כן הבנתי שעילי חווה חלק מהחוויות עליהן הוא כותב בספר. דבר זה מוסיף נופך מיוחד לקריאה. ספר קצר אבל חודר עמוק; כמו שאני אוהבת!