ביקורת ספרותית על הדרך של אידה מאת ריקרדו פיגליה

---

למרות כל המגרעות שיש ב"אינטלקטואליזם" (בניגוד להגות) – ההתהדרות יתר במושגים עמוקים לכאורה, ההתבשמות בחכמתך, השימוש במושגים פילוסופים שלא אתה המצאת בכדי לבסס תיאוריה שאינה שלך, ה"ניים דרופינג"; למרות כל אלו אי אפשר לפתור לגמרי את העולם הזה רק משום שהוא אכן מאיים עלינו. כלומר, אם אני מאויים מעצם העניין שמישהו שולף כל כך הרבה שמות של אנשי מדע ורוח ומושגים פילוסופיים – אני משחק לידיו. כך גם אם אני מחליט בתגובה לכך – לשלול לחלוטין את העולם הזה של הדעת.

ספרו של פיגליה נופל בכל המגרעות האלו שציינתי ואף יותר מכך – הוא מתהדר באינספור מושגים ושמות (הספר הינו "ניים דרופינג" אחד ארוך) ויחד עם זאת מייצר מבט אירוני לכאורה על אותו עולם – מהלך לא משכנע בעליל משום שהאירוניה מתאפסת לנוכח אין-ספור המושגים ובכך הופכת בעצמה לאחת מרשימת הקניות האינטלקטואלית שפיגליה משתמש בה – היא האירוניה העצמית של האינטלקטואל.

הכתיבה של פיגליה עמוסה מדי, רצופה במושגים אינטלקטואלים, פילוסופיים ומדעים שכמו מנסים להרשים ולתת את התחושה לקורא כי אינו עומד בקצב – ויחד עם זאת – מלאה בחזרות לא מובנות (הוא מציג את הדמויות מספר פעמים), בטעויות עלילתיות ובמשפטים חסרי פשר. העלילה בנויה לכאורה כסיפור מתח – אך היא אינה מותחת כלל, ומותה של דמות ראשית אינה מעניינת משום שהקורא מתקשה לייצר הזדהות עם דמויות המוקפות במושגים תיאורטיים ופחות מדי בכתיבה ספרותית. מותה אינו מעניין והעניין של הגיבור במותה או בחסרונה אינו משכנע.

פיגליה מציף את הטקסט במושגים הקשורים לתיאוריה של ההיסטוריה, למושגים טכניים של בניית פצצות, של נהלים משטרתיים בדויים ושל זרמים תרבותיים – אך בכל הקשור להיגיון בסיסי של בניית עלילה ניכר שאין לו משג רב. מדוע המשטרה "סוגרת" על החשוד ובמשך כמה ימים עורבת לו אם היא יודעת היכן הוא נמצא? כיצד דמויות כמו רופא הכלא או מנהל חנות תקליטים מקדמים את העלילה? מה הקשר בין מתמתיקאי ובין החנות הזו? כיצד הופך רוצח אקדמאיים לגיבור אנטי קפיטליסטי? הכל תפור כמו פוטו מונטאז' העשוי מתמונות בנאליות ולעוסות של ה"אמריקאיות": הקולג', ההיפים, הגאון המטורף המסתתר אי שם, מרתף העינויים הנסתר מתחת לבית, הגולשים של קליפורניה, המהגרים המקסיקנים ועוד – אבל בעצם לא אומר לנו שום דבר חדש או עמוק, לא על ספרות ולא על אמריקה.

יש לפיגליה כמה נקודות בהן הוא מצליח לעורר עניין ולעיתים כתיבתו מזכירה את כתיבתו של מישל וולבק – הריקנות של אי המעש בחיי היום יום, האינטלקטואליות הריקה, בעיקר זו האמריקאית - אך הוא מתקשה להעניק לכל זה עומק או משמעות עם אמירה או אחידות, משהו הדוק שניתן לבנות ממנו תמונה סיפורית מעניינת. ראש החוג לספרות באוניברסיטה בה מלמד הגיבור מעריץ את מלוויל ואוסף בביתו לא רק חפצים הקשורים למלוויל ולציד לוויתנים – אלא גם מחזיק במרתפו אקווריום ענק עם כריש לבן. בנוסף הוא איבד רגל במלחמה מה שכמעט מחשיד אותו ביצירת פגם עצמי בכדי להזדהות עם קפטן אחאב. כל זה מעניין, יש פה דימוי יפה על כיצד האמריקאים תופסים את גיבוריהם. אך הדבר אינו מתקשר לשום דבר בעלילה. מדוע כריש לבן ולא לוויתן לבן כמו בספר "מובי דיק"? (אולי כי לוויתן הוא גדול מדי? אם כך למה לבחור בכריש במקום?) גם לגבי טולסטוי הוא מעלה תובנות מעניינות בכל הקשור לשפה הרוסית הרוויה בתחביר "מטאפיסי" של מושגים עמומים ורליגיוזיים. שכנתו של הפרוטגוניסט, רוסיה שהיגרה לארצות הברית, טוענת כי טולסטוי (שלא כמו דוסטוייבסקי) ניקה את הרוסית מאותם מושגים לא ברורים ובכך עשה מהפכה של ניקיון וחדות, הן לשונית והן מושגית. כל זה מעניין ויפה אך לאן זה מוביל? לדואליות של שתי תרבויות העל בעולם מתוך השקפתו של אינטלקטואל לטיני נכבש ומדוכא?

דמויות נכנסות ויוצאות ומתוארות, שוב, כמו התיאוריות שהוא מונה, על פי תאריהם, האוניברסיטאות בהן הן מלמדות, מעמדן, מספר המאמרים והספרים שהן כתבו וכו'. כשאין להן תואר – הן מצויירות בסטריאוטיפיות דלה. ההאקרית שהוא פוגש בקליפורניה (רוקרית עם שיער כחול) פורצת בשעה אחת עם הלפטופ שלה לאתר חברת התעופה ומשיגה שני כרטיסי טיסה בחינם ("אני תמיד טסה בחינם" היא אומרת לו); החוקר הפרטי פארקר לבוש כמו בסרטי הפילם נואר ויש לו קשרים באפ בי איי כך שהגיבור מקבל עידכונים ישירים מהחקירה (הלא מעניינת, המבולבלת וחסרת ההיגיון) לגבי אהובתו שנרצחה (או התאבדה, או פשוט מתה). וההומלס אותו הוא פוגש מדי פעם ("אוראנוס"), המעביר לו מסרים חסרי פשר לגבי התעלומה, לבוש כמו כל ההומלסים שניתן לראות בסרטים האמריקאיים.

כמובן שיש היבטים רבים בעלילה המדברים על הקפיטליזם ועל ההתנגדות לו, דבר המאפיין את הכתיבה ההגותית הלטינית בכלל וזו הארגנטינאית (שפיגליה נמנע על סופריה) בפרט – למעשה זהו הקו המוביל של כל הסיפור – אך פיגליה מעבה את החוט הזה באלף ואחת תיאוריות – החל ממרכסיזם, עבור בהגלייזם, ראסל, מרקוזה ואסכולת פרנקפורט, ויטגנשטיין, ומה לא. הכל הופך לבסוף, מרוב מושגים פסבדו עמוקים, לעיסה דביקה אחת של אינטלקטואליזם חסר פשר ונטול פואטיות או קוהרנטיות. הקצוות בעלילה לא מתחברים ויותר מכך – לא מעניינים מספיק בכדי שהקורא (שאינו מסטרנט או דוקטורנט במסלול ללימודי תרבות מגדר וטכנולוגיה) ירצה להשלים לכדי סיפור או אמירה.

כאשר דניאל רוגוב היה כותב ביקורת לא טובה על מסעדה בה ביקר, הוא היה נוהג לסיים את ביקורתו במשפט: "אינני יודע אם אשוב לכאן". בפרפרזה על משפטו זה של רוגוב אני יודע כי לא אקרא יותר ספרים של פיגליה.

» ביקורות נוספות של קיקלופ מכונת ספרים
» ביקורות נוספות על הדרך של אידה