ביקורת ספרותית על הקבצן מירושלים מאת אלי ויזל
ספר בסדר

---

בעיני הספר הזה מתחלק לשניים- פרקי הזכרונות, ופרקי ההווה. וההבדל קריטי, כי מצב הרוח שלי השתנה בין "איזה יופי, שיימשך כך" לבין "הלוואי שהספר הגרוע הזה יגמר כבר".
אלי ויזל זכרונו לברכה היה מאוד פילוספי. המון מחשבת חיים ופסיכולוגיה משובצים בין דפי הספר- אבל בצורה מזעזעת. יש פרקים שמספרים סיפור, ויש פרקים שבהם קשה להבין את כוונת המשורר. בפרקי ההווה הכתיבה מבולבלת, מלאה בשאלות לא מובנות בהקשרן על מהות החיים והאדם, אין ייחוס ספציפי לדמויות, אלא משפטים שנזרקים באוויר כמו אוסף מחשבות מפוקפקות שמנסות לספר סיפור לא מובן.
לעומתם, פרקי הזכרונות נהדרים, בין אם אלה העוסקים במלחמת העולם השנייה, בין אלה שמספרים על הקהילות היהודיות באירופה, ובין אלה של ימי מלחמת ששת הימים.
סיימתי את הספר, ואני מאוכזב. "הלילה" הנהדר הכניס בי ציפיות גבוהות, אבל "הקבצן מירושלים" פשוט היה ברובו, וזה מביך לכתוב, משעמם מאוד.

פוטנציאל הכתיבה של ויזל הוכיח את עצמו לא פעם, אבל באמת שזה כבר היה מוגזם. ספר צריך לספר סיפור, הוא לא מסה. ובסיפור צריכות להיות דמויות שנוכל להזדהות איתם, ויחסים בין דמויות אמינים (לא כמו היחס בין כתריאל לדוד, או בין מלכה לדוד). אלי ויזל חטא לכתיבה פילוסופית מידי, לטעמי. אוהבי הסגנון החופשי והלא ברור יאהבו את הספר. אני לא התחברתי.

» ביקורות נוספות של adielz
» ביקורות נוספות על הקבצן מירושלים