נסיכה של אבא / עדי ליניאל
מדובר בספר מאוד קשה ואכזרי.
אותי באופן אישי התיאורים זעזעו עד עמקי נשמתי, עד כדי כך שהיו משפטים שדילגתי עליהם על מנת להימנע מהתיאורים הקשים.
ייתכן שזו הייתה מטרת המחברת, לזעזע, לטלטל, ואם כך, היא הצליחה בגדול.
נסיכה של אבא הוא ספר המתאר את חייה של מיה מרגע לידתה ועד לחייה הבוגרים כאם, והוא מסופר בגוף ראשון, מפיה.
הספר מתחיל בתיאורה שלה את לידתה (קצת לא אמין בעיניי. ארחיב על כך בהמשך) וממשיך בחייה במשפחתה המעורערת ובעתידה.
אב אלים (מילולית ופיזית) שמעליב, משפיל, מכה ומבייש ללא רחם. אם ללא עמוד שדרה, שלא מצליחה להגן על עצמה ועל ילדיה מאותו אב מתעלל וילדה אחת שהחל מצעירותה חשה שלא אוהבים אותה, וחמור מזה, שממש שונאים אותה (ולא בכדי). עם הרקע הקשה הזה, מיה יוצאת לחייה כנערה מתבגרת והדבר משפיע, מן הסתם, גם על חיי החברה שלה ועל מערכות היחסים שלה עם בני המין השני. היא הופכת להיות נערה מרירה, חסרת ביטחון ואישה קשה שלא נותנת מבטחה בגברים. אישה אשר עברה האכזר נתן בה אותותיו, חרט בה צלקות איומות .
הכל התחיל בכך שהיא הייתה "ילדה של אבא" "נסיכה של אבא" , הוא היה מגדל אותה, מטפל בה ודואג לכל צרכיה עד לידתו של אחיה (אני מאמינה שהיסודות האלימים היו באביה עוד הרבה קודם, וזה היה רק טריגר להתפרצות הגדולה). מיה הבינה שהיא לא יכולה להיות נאהבת על ידי אביה והיא נאבקה בזה כל הזמן. ילדה שחייה חיי פחד, חרדה מתמדת מאביה, מתגובותיו, מההשלכות של התנהגותה, כי הרי הכל נובע מהתנהגותה (כך כל הזמן אמרו לה, בכך היא הייתה בטוחה).
"אבן כבדה התרסקה על ראשי וניפצה אותי סופית. הוא הצליח. שוב. הייתי כל כך קרובה. קרובה להרגיש לערב אחד כמו נערה רגילה. נוכחתי לדעת שלא משנה כמה אני מתאמצת, המצב שלי מידרדר ללא שליטה. לא יכולתי לשאת יותר את הדיבור הזה שלו כלפיי, לספוג את הרעל שהופנה לעברי כל יום, כל הזמן. מה כבר עשיתי לו ? איך הגענו למצב הזה? איך אני בורחת מכאן? אולי אם רק הייתי מתנהגת טוב יותר, מתחצפת פחות, מתלבשת צנוע יותר, אוכלת פחות, חוזרת בזמן....... אם רק הייתי מצליחה להיות הבת שהוא רצה שאהיה... " (עמוד 97).
היו לי כמה קשיים עם הסיפור ואפרט :
אתחיל עם התיאורים. התיאורים הם קשים מנשוא. אני חושבת שכל אחד שיקרא את הספר יבין על מה אני מדברת. הקללות, ההשפלות, האלימות הבלתי פוסקת. אני כאישה, ובעיקר כאמא, לא יכולתי לשאת את התיאורים הללו, וזאת הסיבה שבחרתי לא לצטט מהם.
" .... זה לא אמור להיות ככה. ילדים לא אמורים להתנהג יפה כדי לקבל אהבה, אמורים לאהוב אותם בכל תנאי. אבל אולי זה לא ככה, ואולי זה לא מובן מאליו". (עמוד 113)
אז למה ? למה בכל זאת ? כמה אכזריות יש באב הזה, ולא פחות באם, שעמדה מן הצד (ולפעמים פשוט נעלמה) ולא עשתה דבר כדי לעצור את זה. חוסר האונים, אולי אזלת היד. אותי זה העציב מאוד.
עוד, לא אהבתי את העובדה שהגיבורה מתארת את חייה כתינוקת. לא הסתדרתי עם זה כלל, שהרי כיצד היא יכולה לדעת את תחושותיה של אימה כאשר היא נולדה. לא מדובר במספר כל יודע, אלא בגיבורה המספרת את הסיפור בגוף ראשון.
בנוסף, לא אהבתי את העובדה שהמחברת בחרה לדחוס חיים שלמים לתוך כמאתיים וחמישים עמודים. אי אפשר להתעמק, אי אפשר להיכנס באמת לנבכי נשמתה של הגיבורה או של יתר הדמויות כאשר כל פרק מתאר שלב אחר בחייה, ילדותה, התבגרותה וחייה כאישה בוגרת.
הספר מסופר כולו כסיפור, כאילו חברה יושבת ומספרת לך סיפור חיים מזעזע. לא יכולתי לראות את הכתוב כיותר מסיפור (קשה מאוד) ולא ספר. התחושה היא כאילו הושלכו לספר בליל של תחושות ורגשות, כמו ראיון שנמסר לכתבה בעיתון. ייתכן שזוהי הייתה כוונת המחברת. לי היה מאוד קשה לקרוא אותו כך .
כמו כן הרגשתי שהסיפור לא מתקדם לשום מקום, ללא תקווה. הילדה עברה מסכת עינויים, חיים קשים, נולדו לה אחים שעברו גם כן את אותן חוויות איומות, והיא בעצמה הפכה לאישה איומה המתעללת בילדיה. אמנם, הגיבורה עברה (או ניסתה לעבור) טיפולים פסיכולוגיים ואחרים אך ללא הועיל. הסיפור הרגיש לי חסר תקווה, למרות ניסיונותיה של מיה להתמודד עם "המפלצת" ולהתגבר עליה. היו רגעים שהיא הצליחה, אך אני לא הצלחתי לראות את ההצלחה האמיתית שלה.
יחד עם זאת, מבחינת החוויה הרגשית, המחברת הצליחה להעביר את מצבה הנפשי הקשה ואת רגשותיה של הגיבורה, עד כדי כך שבמהלך הקריאה אתה מקווה שאכן מדובר בסיפור פרי דמיונה בלבד. התיאורים מצליחים לעורר זעם רב, אמוציות ותחושות קשות.
לסיכום ספר לא קל לקריאה, אני לא התחברתי.
הקריאה לשיקולכם.
