"תצאו לעוד שעה, ואל תחזרו דקה לפני, ברור?!” שאג לעברנו בכעס. הקול שלו מתגלגל במורד חדר המדרגות.
איזה בושות.
“לא רוצים!” עניתי בשם כולם ובשם בכורתי, שואבת ביטחון מאחיי שעמדו מאחוריי. מצפים שאגן עליהם. זו לא רק אני, זה הקול של כולנו.

“משעמם לנו בחוץ…” הוספתי ברפיון. מנסה לטשטש את חוצפתי הקודמת.

הוא לא יעז.

בשתיקה הרגעית שהשתררה בחלל הרגשתי שחציתי קו אדום.
הרגשתי את הפחד מסמר את שערות עורפי ומיהרתי לכיוון החדר החדש שלי, להתחבא שם עד יעבור זעם.

“מה אמרת?” אבא טרק את הדלק ודלק אחריי במהירות מפחידה. “איך דיברת אליי?!” פרצופו עטה מבט מטורף.

בספר ״נסיכה של אבא״ מובא סיפורה של מיה הגדלה בבית אלים ומתעלל.
הסיפור מתחיל בגיל מאוד צעיר ולאט לאט נחשפים גודל הזוועה והתנאים הקשים בהם היא גדלה.
עם השנים מיה הופכת בעצמה לאמא הנאלצת להתמודד עם דחפים אלימים וכלים מוגבלים שיש לה בגידול ילדיה שלה.
קולה של מיה משמיע את קולם של מאות אלפי ילדים הגדלים גם היום בבתים אלימים, מתעללים ומכים,
וממשיכים את השרשרת בהפיכתם להורים.
זהו סיפור על ילדות, על אמהות, על מוות
ועל נס התשוקה המחודשת לחיים.