****


מאז שחר ימי האנושות, בני האדם ציפו תמיד שהנה, עוד מעט, אוטוטו, כמה שנים אולי, משהו יקרה. קטסטרופה, אפוקליפסה, גוג ומגוג, ביאת המשיח. סוף העולם.

מחוסר יכולתנו להכיל אקראיות או שרירותיות, אנחנו נוהגים לחבר לסוף העולם משמעות או סמליות או השגחה/נקמה עליונה כלשהי, כך שזה וודאי יקרה באיזה תאריך-יעד עגול והרה גורל, תשמ"ד, 1984, 2000, 666... וזאת שכשבסופו של דבר, כשסוף העולם יגיע, אוטוטו בעוד כמה שנים, רוב הסיכויים שזה יהיה סתם באיזו שעה שאין לה קשר לכלום, בתאריך סתמי כלשהו, וייגרם מאיזה משהו לא-קולנועי, לא הירואי או ספקטקל כמו מתקפת חייזרים או מפלצות ענק שיחדרו מקרקע האוקיינוס (פסיפיק רים סרט מדהים!!!!).

אם הייתי צריך להמר, הכסף שלי (שלא שווה כלום באפוקליפסה) היה הולך על וירוס. מגיפה קטנה, שפעת או משהו אידיוטי דומה. אבל זה לא באמת משנה. אנחנו נהיה פה, ואז לא נהיה. מה אירע? לא חשוב. גם ככה העולם הגדול שמרכיב את חיינו הוא טיפת מים זעירה ומעופשת באוקיינוס הזמן.

"התריסר" הוא ספר המשך ל"המעבר", והחלק האמצעי בטרילוגייה של ג'סטין קרונין על אודותיו של העולם החדש שנוצר כאן לאחר, ובכן, סוף העולם, שאירע בעקבות וירוס אכזרי שהפך אנשים ל, טוב, נו, זומבים... רגע, אל תלכו! זה אחלה ספר! וזה לא אידיוטי כמו שזה נשמע, בחיי!

למי שנשאר בכל זאת, מדובר בסאגה ריאליסטית ומרובת רבדים, וממש לא בספר סיינס פיקשן עתיר אפקטים. יש בו תיאור רב-עוצמה של התפוררות הציוויליזציה עקב אסון שאי אפשר להתמודד איתו בצורות רגילות, ושל נסיונם של בני האדם להתרומם ולא רק לשרוד, אלא גם לייצר משהו שדומה לתרבות חדשה מתוך ההריסות העשנות של מה שהיה פעם. נראה כי מי שיתמזל מזלו (נגיד) ויישאר כאן אחרי האפוקליפסה האמיתית שתהיה כאן מתישהו, יגלה שמוטל עליו להקים עולם מתחילתו... וזה דורש קצת מחשבה, לכל הפחות. האם זאת תהיה דמוקרטיה או דיקטטורה או שלטון צבאי או קומוניזם? או אולי משהו אחר? מה יהיו המקצועות ואיזה כסף יהיה ומהו החוק ומהם כללי המוסר, מה תהיה הספרות ומהי האמנות ומהי ההיסטוריה ומה היחס לדת ולטכנולוגיה ומחשבים... מה לוקחים מהעולם הישן ומה מתחילים מחדש, מאפס כי העולם ההוא, איך לומר, לא לקח אותנו רחוק מדי? כל אלה שאלות פילוסופיות, חברתיות ותיאולוגיות מסקרנות מאוד שעולות במהלך הקריאה, והופכות את הספר הזה מעוד סאגת זומבים שטוחה לאלגוריה מורכבת שעוסקת בשאלות האמיתיות של הקיום ומפוררת בעדינות את הסלעים המנוונים של המובן מאליו.


****

הדבר הכי מבאס בטרילוגיה טובה , כזו שמשאירה אותך עם הלשון בחוץ , מחשבות יומם וליל - על הספר ,הדמויות הסיפור עצמו ...
הכי מבאס - זה עכשיו לחכות . לחכות שפאקינג ידפיסו את החלק השלישי..... איףףףףףף !!!
- אה , כן - יופי של ספר , בלה בלה בלה ... - כבר אמרתי שאני עדיין לא מאמינה על עצמי שקראתי
אבל מרגע שהתחלת לקרוא ,אי אפשר להפסיק , אתה נסחף / טובע - בים של הספר , הרבדים , הדמויות , הדרך שבה הכל מתחבר -
מה שהיה לפנ"ה לאח"הנ שום דבר אחר לא מעניין אותך - זה רק אתה והספר !

אתם עדיין פה ? :-)

זהו הספר השני בטרילוגיית "המעבר" הפוסט-אפוקליפטית של קרונין. את הספר הראשון קראתי לפני יותר משנה וזה קצת מצער. הספר לא ממשיך מבחינה כרונולוגית את הראשון, אבל מסתבר שדווקא משום כך הוא תלוי בו אף יותר. אני ממליץ למי שקרא את הראשון לא לחכות. הייתי כנראה נהנה אפילו יותר אם הייתי קורא את הספר מיד אחרי הראשון. עדיין, נהניתי מאוד מהספר הזה.
נתחיל מהמדע הבדיוני, קרונין ממשיך לבנות את העולם שלו לעומק ולרוחב. אני זוכר שבסוף הספר הראשון לא לגמרי היה ברור לי למה עוד יש לפתח את העולם, אבל טעיתי לחלוטין. השנים-עשר לא שוקטים על שמריהם וגם שאר האנושות ממשיכה להתפתח ואנחנו נחשפים ליותר ויותר מהעולם האפל.
מבחינת המבנה, הספר מזכיר את הראשון בכך שהוא מספר כמה סיפורים עוקבים שביניהם שנים רבות. הקשר לא לגמרי ברור בהתחלה וזה גם קצת מבלבל, אבל הדברים מתחברים אחד לשני והתוצאה היא מרשימה למדי. כל אחד מהסיפורים מלא דמיון וסוחף בפני עצמו, והדרך שבה הם בונים את הסיפור הסופי טובה אף יותר.
הכתיבה של קרונין שוטפת מאוד והוא מצליח לשמור על תחושה חזקה של מתח בריא. זה די מפתיע שספר כל כך אפל גורם לך להפוך את הדפים ללא הפסקה. הספר הוא די מסיבי, 624 עמודים בתרגום לעברית, אבל לי הוא בשום מובן לא הרגיש ארוך מדי.
אהבתי גם את הדמויות של קרונין, בין אם הן אלו שהופיעו בספר הראשון וחזרו ובין אם הן הדמויות החדשות שמוצגות בספר הזה. כל הדמויות החשובות מפותחות ועמוקות, ולכולן עבר ומוטיבציה.
למרבה הצער, להבנתי הספר השלישי בטרילוגיה לא תורגם עדיין, ולכן אצטרך לחכות שוב, בתקווה שלא יותר מדי זמן. אבל גם כך אני יכול להמליץ בקלות על הספר הזה, ארבעה כוכבים מתוך חמישה.

חלקו הראשון פורש את האירועים שמובילים בסופו של דבר להתמוטטותו של העולם המוכר לנו. ארצות הברית של העתיד הקרוב שרויה במלחמה קשה בטרור שהפך אותה כמעט למדינת משטרה. במקביל, באחד הג'ונגלים נמצא נגיף שיכול לשמש תרופת פלא לכל חוליי המין האנושי, אבל באותה הזדמנות גם הופך את החולים בו לאנשי על – חיות טרף קטלניות. אין פלא שהצבא מבצע את הניסויים בנגיף במכון מחקר שמור בהרי קולורדו, ויש לו רעיונות איך להשתמש בשפני הניסוי. חבורה של אנשי-על המיועדים לשרת כגוף תקיפה צבאי – מה כבר יכול להשתבש?
החלק הזה, הארוך בערך כמו ספר שלם, הוא מותחן טכנולוגי לא רע. הוא מתאר בצורה מוצלחת עולם מדכא ויש בו לא מעט דמויות בעלות נפח, היסטוריה וחיבור לקורא. אבל אז מגיעה האפוקליפסה וכל האנשים שהכרנו עד עכשיו מתים במהלך פרק אחד ולא שבים יותר.
חלקו השני של הספר, שהוא הטוב ביותר וגם הקצר ביותר בו, מתואר את חורבנו של העולם מבעד לעיניהם של שני הניצולים היחידים מאתר הניסויים השורדים בהרים, בעוד העיתונים בחנות המכולת מספרים על התמוטטותה של ארצות הברית. יחד עם עוד קטע קצר מיומנה של ילדה שפונתה מעיר נגועה, אלה התיאורים היחידים של העולם הקורס תחת מתקפת ערפדי-על קטלניים.
החלק העיקרי של העלילה מופיע בחלקו השלישי של הספר, שמתרחש אחרי קפיצה ניכרת של 90 שנים לעתיד. במוקד העלילה נמצאת הפעם קבוצת הניצולים הכמעט יחידה שהצליחה לשרוד את האפוקליפסה, במושבה מוקפת חומה, מגדלי שמירה וזרקורים לעת ליל. חייהם היו יכולים להימשך עוד שנים רבות באותה צורה אלמלא מה שקורה תמיד כשמפעילים מכשיר חשמלי למשך יותר מדי זמן – הסוללות מתחילות להתקלקל וצריך למצוא להן תחליפים מחוץ לתחומיה המוגנים של המושבה. ישבתי עם ספר זה בכל מקום אפשרי. נרדמתי איתו עד סופו , ומחכה בטירוף לספר השלישי.

החלק הזה כבר הרבה יותר אפל מהחלק הראשון. גם באלימות, גם באכזריות וגם בעלילה. שמחתי לראות שחלק מהקצוות שנפתחו בספר הראשון מתחילות להיסגר, אבל נשארו לא מעט חורים (אולי ייסגרו בספר השלישי).
הכתיבה טובה, אין ספק ואני בהחלט נהנתי יותר בספר הזה כי נראה היה שיש פה סוג של הבשלה.

ב"ה

כבד, ארוך, מפחיד.