“ישנם סופרים שאהובים עלי במיוחד,וג'יימס פטרסון נמנה עימם.
התוועדתי אל 3 מספריו והייתי בקלות מגדירה אותם בקטגוריה של ספרי מתח,פעולה ומסתורין.
הייתי אומדת את ספריו לסוגי קוראים בעלי לב חזק.
מבחינתי בכל דף ודף רמות המתח שוברות שיאים.
הכתיבה זורמת,מובנת וסוחפת.
לפני הקריאה יש להצטייד בכמויות מרובות של אדרנלין.
ממליצה לקרוא בהנאה ובכייף ולבעלי לב חלש בשקט ובשלווה.”

“מכירים את זה שיש לכם מבחן חשוב, אתם יושבים על שולחן הלימוד שלכם, מוציאים את הדפים, מתחילים ללמוד ואז... ואז באים כל התירוצים: "אני צמא", "בא לי לאכול" "שיט לא ראיתי את הפרק החדש של גולשי ספות עוד עשרים דקות אני ילמד - נשבע! -", " יואו החדר כל כך מבולגן אני לא יכול ללמוד ככה".
בכל אפן זה מה שקרה לי שקראתי את הספר הזה. רק ככה אתה יודע שספר לא טוב, שנותרו לך רק ארבעים דפים אחרונים ואתה ממציא את התירוצים האלה, שנותרו לך ארבעים דפים אחרונים ולוקח לך יומיים לסיים אותם, שאתה משכנע את עצמך שאתה חייב לגמור את הספר כי יש מצב שבפרק האחרון אתה תופתע והספר יתגלה כספר מותח (לא זה לא קרה).
הדמויות מאוד שטחיות ואפילו הדמות הראשית שלדעתי יש בה המון פוטנציאל לדמות מעניינת, פשוט דיי משעממת.
והרשע? אהבתי את הרעיון עצמו של הרשע בסיפור אבל שוב הדמות מאוד שטחית ורדודה.
בתקציר הספר כתוב משפט מתוך ביקורת של ניו-יורק טיימס והוא הולך כך: ג'ימס פטרון עושה הכול חוץ להכניס את אצבענו לשקע החשמל כדי לחשמל אותנו" תעשו לי טובה אני הרגשתי כאילו הוא מקריא לי סיפור לפניי השינה וממש קשה לי להגיד את זה כי שוב לספר הזה היה פוטנציאל גדול בשבילי.
זהו ספרו השני שאני קורא של פטרסון ואני לא מבין מה הבעיה, לדעתי שמו הולך לפניו כי גם ספרו השני לא היה משהו, אם כי קצת פחות רע מהספר "חתול ועכבר".
מצטער על הביקורת פטרסון, באמת אבל מה לעשות שעל טעם ועל ריח - אין על מה להתווכח!”