ביקורת ספרותית על קו הצל מאת ג'וזף קונרד
ספר טוב

---

את 'קו הצל' הקדיש קונרד לבנו בוריס ולבני דורו שעמדו למבחן קשה, מלה"ע הראשונה.
שני משברים מתרחשים בספור, כשהראשון הוא הקדמה לשני. בראשון המספר מתמודד עם "אזור הדמדומים שבין הנעורים והבגרות" (עמ' 26). הוא מתפטר מעבודתו כחובל ועובר להתגורר במלון לקציני מלחים בסינגפור ובעודו נרגז ומדוכא, מבלי שידע מה יעשה הלאה, הוא ממתין לספינה שתחזיר אותו לאנגליה. נמאס לו, לא רק מהעבודה אלא מהכל, נמאס לו מהחיים. החיים אבדו את הטעם בלי סבה מיוחדת. במלון העניינים מתדרדרים, האורחים האחרים מדכאים אותו. הוא חושב שהם סנובים משעממים ובהדרגה שוקע לקדרות עמוקה. באופן בלתי צפוי נתנת לו ההזדמנות לפקד על ספינה שהקפטן שלה מת, והוא קופץ עליה כ"המבחן האולטימטיבי למקצועיותי" (עמ' 48). השנוי הפתאומי הזה בגורלו מרענן את רוחו המרוסקת. עניינו בעולם המקיף אותו מתעורר לחיים. הוא שט בהשתוקקות לבנגקוק ושם תופס את הפיקוד על האוניה בהתלהבות- המשבר הראשון מאחוריו. השני עומד להתחיל, זהו המשבר של הספינה. תכף עם כניסתה למפרץ סיאם נדבק הצוות בכולירה. החובל הראשון הוא הראשון להדבק. רק הקפטן וראנסום, הטבח המוכשר בעל הלב החלש, אינם נדבקים. בנוסף לצרת הכולירה- הרוח נעלמת והספינה בקושי זזה, משייטת לה חסרת אונים במפרץ. בזמן שהגברים על הסיפון קודחים מחום הקפטן מגלה לתדהמתו שבקבוקי הכינין שבארון התרופות ריקים. מצב הרוח העגום על הספינה מקביל בדיוק לעגמומיותו של הקפטן טרם המסע- שני המשברים זהים. הלילה האפל שבנפשו של הקפטן מקביל לליל המחלה והרפיון שעובר על הספינה. הקפטן מתייאש, אך העובדה שהוא עבר את ייסוריו האישיים, בנוסף לאומץ העולץ של ראנסום והצוות שבסה"כ אינו מתלונן, מאפשרת לו להמשיך. לבסוף הרוח צצה לה, הספינה זזה והאוויר הבריא של הים הפתוח מפזר את המחלה. הקפטן והספינה הרוויחו את הזכות להיות ביחד באמצעות יכלתם לשרוד מבחנים משותפים וקשים. הקפטן חוצה את קו הצל בפעם השניה כשהוא משאיר את העגמומיות מאחוריו. ע"י הצלת הספינה הוא זכה בדרכו חזרה אל החברה. אין הוא שוב 'מתבודד' החי בתוך עצמו, אלא אחד המעוגן אל העולם.

נובלה זו של קונרד שייכת לתקופה המאוחרת של יצירתו ובניגוד לנובלות אחרות שלו מאותה תקופה, היא לא סבלה מאותו דפוס התעלמות וחוסר הערכה. למרות שנכתבה ב-1915 אפשר להגיד שהיא מעין חזרה לנושאים ולמתודות ישנים. הנושא חוזר על אותו סגנון שב'נעורים' (1896), וכמו ב'נעורים' הוא מבוסס ישירות על עברו ונסיונו האישי של קונרד: במקרה זה על התקופה בה פיקד על האוטאגו (Otago) בשנת 1888. אך שלא כמו ב'נעורים', הספור אינו נמסר כ'ספור בתוך ספור' אלא מייצג את זכרונותיו של המספר בגוף ראשון. הוא עוסק בבדידות הנלוות אל הפיקוד על ספינה והשמוש באלמנט המסע מתאר התקדמות במישור העצמי מתמימות אל הנסיון, מהנעורים אל הבגרות.
הספור מורכב מציפיותיו ותסכוליו, באמצעות חוויותיו של הקפטן הצעיר. תפקידו החדש, אותו הוא תופס בתחילה כפתרון קסום לצרותיו, מתגלה כרשת סבוכה של של צווים מוסריים, גילויים פסיכולוגים ואחריות חברתית. במקום ה"חיים האינטנסיביים" להם ציפה הוא מוצא עצמו "מחוייב מכף רגל ועד ראש" (עמ' 107); במקום ההרגשה שדרגתו תומכת בו כנצר לשושלת הקפטנים שקדמו לו הוא חווה "בידוד מוסרי" (עמ' 106). לאחר מכן, בין המשברים הפוקדים את הספינה הוא חש כאחד שעומד למשפט. בסופו של דבר, דרך עימות עם רגשות אשם וספקנות, הוא זוכה בזהות מקצועית. 'קו הצל' מטפל ביחסים שבין האישי והמקצועי: הקפטן הצעיר "עלול לפחד כמו כל אחד אחר" אך התנהגותו חייבת להתאים לערכי הימאות של השרות והאחריות. הוא מספר על מסע אל תוך זהות בוגרת במסגרת העולם הגברי של צי הסוחר. אך זהו אינו הגבול היחיד המעסיק את הספור. קיים גם 'קו הצל' שבין שפיות ושגעון, הטבעי והעל-טבעי, וחיים ומוות. ראנסום, לדוגמא, אינו רק התגלמות הנאמנות, אלא גם (עם לבו החלש) תזכורת מתמדת למוות הממשמש ובא. אפשר לטעון שהלקח שהקפטן למד הוא מה שראנסום מגלם באופן פיזי: בצוע תפקידך תוך הכרות מלאה עם חולשותיך, המרדף אחר "שליחות קשה על גבי אוקיינוס של חוסר ודאות". מצבי ביניים ורגעי מעבר אליהם מושכת תשומת לב כותרת הספור הם נושא חוזר ונשנה בפרוזה המאוחרת של קונרד. מוות, במיוחד, מתחיל לקבל פוקוס. אך ברומנים מאוחרים אחרים לחוסר הודאות יש השלכות ברמת הנושא וגם בצורניות. קונרד מביא לקדמת הבמה את הספקנות המטאפיזית ואף את זו שבתחומי ההכרה שנכחו תמיד בכתיבתו שתמיד מודעת לבדיונותה.
'קו הצל', לדעתי, הוא הקליימקס של קונרד

» ביקורות נוספות של רוסיננטה
» ביקורות נוספות על קו הצל