ביקורות ספרים על הספר דואר ספרותי - איך להיות (או לא להיות) לסופר

בימים אלו של חוסר ודאות קיומי בכל המובנים, אולי כדאי להפיג את מצב הרוח עם ספר שהוא גם פנינה ספרותית, גם סוג של מדריך לכתיבה (או יותר נכון איך לא לכתוב) וגם מלא בחוש הומור, חוש הומר עצמי, ציניות, עוקצנות וסרקזם, לעיתים אפילו חד ופוצע, כל זאת יחד עם הרבה חכמה ואינטיליגנציה ספרותית. הספר הזה, המתורגם להפליא על ידי רפי וייכרט, הוא למעשה תגובות קצרות של ויסלבה, שהייתה עורכת של כתב עת ספרות, לכותבים מתחילים ששלחו את הגיגיהם, שירים, ספרות יפה ופרוזה, לפרסום. כבר נכתב הרבה על כמות הכותבים בימנו, אני לא יודע, אבל אני יכול להניח שכיום הוצאות הספרים או העורכים, לא ד... המשך לקרוא

יוֹסֵף

ומי מאיתנו לא שוגה באשליה הזאת מדי פעם: להיות סופר. הרי כולנו כותבים. נכון, כתיבה מסוג אחר, לא כזאת שאי פעם תצא לאור. אבל האם אנחנו לא חולמים על זה לפחות? לראות את המילים שלנו בדפוס. לכתוב משהו שיישאר אחרינו. להחזיק בכרטיס ביקור דמיוני: אני? אני סופר. שלושה בינתיים, הרביעי עדיין בכתיבה. הרי יש לנו איזשהו כישרון. אנחנו מקבלים מחמאות מדי פעם, ולא שאנחנו סופרים את הלייקים, חלילה, אבל הממוצע שלנו הוא 17.86 לביקורת, וזה בהחלט לא רע. יש לנו עתיד, לא? לא. לא לכולנו, בכל אופן. יש בינינו כאלה שכבר הוציאו ספרים וכאלה שעוד יוציאו. אבל רובנו המוחלט ניחן כנראה בכישרון ... המשך לקרוא

פֶּפֶּר

לפני כשבועיים התחוללה כאן באתר 'סימניה' סערה גדולה: ערן בדינרי, חבר האתר וגם הסופר שכתב את הספר 'חתול רחוב' (שאותו טרם קראתי), פירסם ביקורת על ספרו, ובה בעצם התייחס לביקורת אחרת על אותו ספר שכתבה חברת אתר אחרת, yaelhar שמה (או בקיצור, יעל), שבניגוד לשאר הביקורות החיוביות על הספר, הביקורת שלה הייתה קצת יותר, איך לומר, ביקורתית. בביקורתו של בדינרי (או יותר נכון, בתגובתו), הוא התייחס לכמה נקודות שהעלתה יעל בביקורתה, והסביר למה היא טועה - לא משהו שקשור לדיעה, לטענתו, אלא משהו עקרוני שקשור לספר, כמו משמעות השם של הספר לדוגמא (ובינינו, הסופר שכתב את הספר הוא זה שאמור ... המשך לקרוא

זה שאין לנקוב בשמו

לפעמים, כשאני במצב רוח רע במיוחד, אני עושה סיבוב באתר של עיתון וקוראת מה שכותבים הטוקבקיסטים על כתבות שנויות במחלוקת. נניח משהו השולל את "סלע קיומנו" או - עוד יותר טוב - מטיל ספק בירושלים המאוחדת לנצח. אני קוראת שם את התגובות ופרט לזה שהן מצליחות להצחיק אותי ולהרים לי ת'מצב רוח, אני שואלת את עצמי מאיפה זה בא? מאיפה הם שואבים את השפה, הדימויים וביחוד את האיחולים העסיסיים למי שבסך הכל הביע דעה שונה משלהם? מהמסתור שמספקת האנונימיות. שימבורסקה - שאת עבודתה אני מעריצה למרות חוסר הבנתי בשירה, ואני מוכנה לקרוא כל מה שכתבה - חובשת פה את כובע העורך בכתב עת ספר... המשך לקרוא

yaelhar

הרבה לפני עידן הריאלטי ותחרויות הכישרונות של הפריים-טיים, ישבה ויסלבה שימבורסקה במשרד של מערכת עיתון אחד, קיבלה סיפורים ושירים של יוצרים מתחילים ובין סיגריה לסיגריה קראה אותם ועיקמה את אפה. את תגובותיה היא פירסמה במדור "דואר ספרותי". ובכן, שימבורסקה היא לא שירי מימון או צדי צרפתי וכל תגובה שלה ראויה למסגור. הנה כמה מהציטוטים הפחות טובים: "משהו תקוע בטקסטים של אדוני, קצת דמיון, קצת לעג, קצת תחושת חוסר טעם (מאוד אופנתי!)." "מוטב שאדוני לא ינסה להיות פיוטי בכל מחיר, הפיוטיות משעממת כי היא תמיד שולית. השירה, בדומה לספרות כולה, שואבת את כוחה ואת חיוניותה ... המשך לקרוא

zooey glass

לסופר או משורר בעל-שם אין דבר קשה יותר מאשר להודיע לכותב מתחיל, שהשירים או הסיפורים שכתב אינם טובים. בדרך כלל מודיעים זאת במכתב לקוני ויבש (או שלא שמודיעים בכלל...) ויסלבה שימבורסקה המשוררת הגדולה, (שאני משוחד מראש לכל מה שכתבה) הייתה במשך תקופה די משמעותית עורכת של כתב העת הספרותי "חיים ספרותיים". במסגרת הזאת היא ערכה מין מדור פרטי של תשובות שליליות לכותבים כאלה. את תשובותיה השליליות היא כתבה בהומור דק ועדין שהשתדל לא לפגוע בנפשם הרכה של הכותבים. הספר הנ"ל הוא אסופה של תשובות כאלה ולפעמים הן אכן מאוד מצחיקות ומצאתי את עצמי צוחק בקול כמה וכמה פעמים. א... המשך לקרוא

סדן