ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום שישי, 19 באוגוסט, 2016
ע"י Leilany
ע"י Leilany
כאשר קראתי ביקורות באנגלית על הספר, נתקלתי במושגים כגון "תסמונת שטוקהולם" (תופעה בה נחטף מפתח אמפתיה כלפיי שוביו) ו"תסמונת האישה המוכה" (בה אישה מוכה אינה מסוגלת ליזום הימלטות מבעלה). אמנם הסתקרנתי, אך דבר לא הכין אותי לתיאורי ההתעללות בספר זה. התיאורים מקוממים. לא פעם חשבתי כיצד אישה יכולה לשאת התנהגות כזו מבלי לקחת את העניינים לידיה ולהימלט. מדוע אישה נורמטיבית יכולה לשאת יחס משפיל שכזה.
אני מניחה שכאשר צופים מהצד, ולא חווים את הדברים, קל לנו לשפוט אחרים. כאשר אנו צופים בחדשות על רצח אישה מוכה שלא עשתה דבר על מנת להפסיק את מסכת ההתעללות בה היא חיה מדי יום, אנו מצקצקים בלשון וחושבים שהיא הביאה זאת על עצמה כאשר לא עשתה דבר בנידון. כך גם חשתי כלפיי קלייר, גיבורת הספר. רק לאחר התעמקות בנושא, הבנתי שתסמונות אלו לא היו פורצות לתודעתנו לו לא היו נפוצות.
את הספר הזה קראתי פעמיים.
בפעם הראשונה, נטשתי אותו באמצע ונתתי לו כוכב אחד.
לא הצלחתי להבין כיצד אישה יכולה להתאהב בגבר נצלני, גס, אגואיסטי וסדיסטי. הקריאה היממה אותי, ולא במובן הטוב.
לאחר צאת הספר השני בסדרה, עלתה בי המחשבה שאולי פספסתי משהו. נתתי לספר הזדמנות שניה.
כאשר הגעתי בפעם השניה לאמצע הספר, נאבקתי ברצון לזנוח אותו שוב. הדחף עלה בי שוב ושוב לאורך העלילה, שחזרה על עצמה. לא ראיתי בכך כל טעם.
בכל זאת, כאשר הגעתי לעמודיו האחרונים, התפנית בעלילה הסירה את כל ספקותיי והתרעומת שלי על הדמויות והסופרת הפכה לפליאה.
זה ספר קשה. הן מבחינת העלילה, והן מבחינת הקריאה. לאורך כמעט 600 עמודים העלילה לא מובנת לקורא. אלו שינטשו אותו, גם לא יזכו לחוויה המפכחת שמביא עמו הסוף המפתיע, שגורם לכל אותם עמודים משמימים (שבתחילה חשבתי שהם ניסיון להתפיח את עוביו של הספר או עריכה גרועה) להיות כה חיוניים ולשנות לחלוטין את זוית השקפתי.
ספר מיוחד במינו. ללא ספק.
6 קוראים אהבו את הביקורת
6 הקוראים שאהבו את הביקורת
