ביקורת ספרותית על ענק מאת עדנה פרבר

---

תעצמו עיניים רגע. תתעלמו מהכריכה. תקשיבו.

יש שקט. השעה עכשיו 5:18 והציפורים הירושלמיות עדיין ישנות.
אבל בסלון של הבית הגדול באחוזת ריאטה כבר שותים קפה לוהט ומתכננים סדר יום, וראשי הבקר הגדולים, הכבדים, כבר ערים, ויום העבודה מתחיל בעוד כמה דקות בלבד. ג'ורדן בנדיקט נועל את מגפיו.
לסלי לינטון בנדיקט, בשיער פרוע משינה, מסתכלת בחלון. השמש עולה עכשיו על אדמות ריאטה - שני מיליון וחצי אקרים - מראה מרהיב. היא נאנחת.
זאת טקסס. זה ביתה. העולם הזר, המשונה, הגדול הזה. כבר למעלה משני עשורים.
והיא עדיין לא התרגלה.

היא גדלה הרחק מכאן, בווירג'יניה. האמצעית משלוש בנות, אינטליגנטית וחדת לשון ולאו דווקא יפה.
הוא הגיע לשם לקנות סוסה, והתאהב.
הם התחתנו תוך כמה שבועות, ורכבו יחד אל עבר השקיעה, והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.
ככה זה קורה בדרך כלל, נכון? לכאן מוביל סיפור ההכרות הזה.

וכאן מתחיל היופי שבספר הזה. הוא לא מספר לנו עוד מעשייה רומנטית; הוא אמיתי.
כשלסלי וג'ורדן בנדיקט רבים זו לא אחת המריבות האידיוטיות ההן, הו-איזו-אי-הבנה-מטופשת, הנפוצות ברומנים למשרתות. זאת התנגשות של השקפות עולם, של רצונות סותרים. התנגשות שלא נעלמת עם הפיוס ואי אפשר לחפות עליה באהבה.

יש בהם משהו, בשניהם, שמאפשר לי להאמין שהם קיימים, או היו יכולים להיות.
יש בה משהו, בלסלי לינטון, שגורם לי להעריץ אותה. זאת לא האינטליגנציה; לא במובנה הרגיל. זאת היכולת לקרוא אנשים. להרגיש מה הם יכולים לשמוע, והיכן עובר הגבול בין רוגז להתמוטטות עצבים. להבין את המניעים הנסתרים. ללכת בין הטיפות. לפלס את דרכה שלה בארץ הזאת שהגיעה אליה, בלי לפגוע אנושות באף אחד.

ויש בה משהו, בטקסס, בפלנטה האחרת הזאת.
קשה לפענח אותו.
הסופרת עושה כמיטב יכלתה כדי להבהיר את שונותה של טקסס. אולי זה המרחב, או תנאי החיים הקשים, או אופן החשיבה המוזר; טקסס היא עולם בפני עצמו בתוך ארצות הברית. עולם עם מנהגים משלו ואמונות משלו. עולם שבו הגודל הוא הדבר היחיד שיש לו משמעות. עולם שיש לו היגיון פנימי אחר וזר.

"אין לאנשי בקר כסף רב במזומן. אנו משקיעים את הרווחים בחווה. רוכשים ראשי בקר, מצטיידים בבהמות נוספות, עורכים ניסויים במינים חדשים. שור טוב עלול לעלות עשרים אלף דולר."
"הוא יכול גם להכניס עשרים אלף, אם מוכרים אותו [...]?"
"אין מוכרים שור. קונים אותו."
וגם:
"פולו הזקן הוא חלק מהמשפחה. כילד, נהג לישון לפני דלתו של אבי."
היא אמרה בתדהמה: "לפני הדלת - אינני מבינה -"
"על הרצפה."
"אלוהים אדירים, מדוע?"
"אינני יודע. עלייך לשאול אותם. בילדותי ישן בנו מאחורי דלתי. למען האמת, עלי לומר שאני סבור כי עדיין הם מוסיפים לעשות זאת. טומאסו, או אחד מהבחורים האחרים שבבית."
"לא!" היא היתה מבוהלת.
"בהיכנסי אין אני מבחין בהם עדיין, ובצאתי קמו זה כבר משנתם. זה נמשך מאה שנה. אני מסכים עמך שהמנהג חסר טעם."
"זה פאודליזם! מנהג..."
"חדלי, חדלי!"
"סליחה."
"היה עליך לראות את מראה פנייך. הייתי נותן הכל כדי לדעת על מה את חושבת, ינקית."
"עודדתי את עצמי במנהגים אמריקאים מבעיתים אחרים. חזיר ושעועית. הרביעי ביולי. וורמונט ועוגת דלעת. מכוניות פורד. בתי ספר של יום ראשון. ונערות שכירות הדורות מהמערב התיכון, שנמצאו באוהיו בילדותי."

יש משהו לוקח לב בספר הזה. בכנות שלו, בהווי שהוא מתאר באהבה ובזָרוּת כאחד, בדמויות שלו החיות כל כך, בגודל, במרחב.
בעמוד האחרון שלו מסתכל ג'ורדן בנדיקט בחייו ורואה בהם כישלון:
הוא דיבר, והדברים היו ללא קשר, כאילו השתחרר מחוויות ופחדים שהיו על סף הכרתו. "אני חושש שהוכרעתי זה כבר... פטפוט הבחורים בשעות אחר הצהריים... אנשי הנפט... בנדיקט הפכה למקום של התיישבות מבוהלת, עיר רועשת... ומעל לכל, ג'ורדי הוא לא יוצלח. כלומר, איננו בנדיקט אמיתי. דוקטור ג'ורדן בנדיקט, שווי בנפשך! הוא יושב שם בעיר המזוהמת, בוויאנטסיטו, ועובד עם גוארה... ויואנה והילד... אין לי דבר כנגד יואנה, היא נערה טובה, היא אשתו של ג'ורדי, אשת ג'ורדי בנדיקט וילדה נראה כצבעוני..."
"יקירי, אל תאמר דברים אלה! הם מבעיתים. הם אינם נכונים. אינך יודע עד כמה בלתי נכונים. תצטער על כך."
"כן, אני יודע זאת. הכל נשמט ממני, מתחתיי, כאוכף שניתק. אני נשבע באלוהים, שלפעמים אני חש שנכשלתי. ביק בנדיקט נכשל. כל משפחת בנדיקט נכשלה."
ואף על פי כן, כשסגרתי את הספר חשבתי שהנה, למרות הכל: הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.

אני חוששת שלא הצלחתי להעביר את יופיו של הספר הזה. אבל השעה עכשיו 6:14 וגם בירושלים השמש כבר עלתה ואני מוכרחה להתארגן ליום חדש. הספר הזה נמצא על המדף שלי, והוא בין הספרים הטובים שהזדמן לי לקרוא. בבקשה חפשו אותו.

» ביקורות נוספות של פֶּפֶּר
» ביקורות נוספות על ענק