ללא סייג אפשר לקבוע כי זהו הספר הטוב ביותר בסדרה עד כה. בחלק הראשון פנדורין הבוגר, בשנות החמישים לחייו, מנסה ללכוד מרגל יפני שאחראי על פיצוץ מסילות הברזל במדינה במהלך מלחמת רוסיה-יפן. פנדורין, כמו פנדורין, במיטבו, אם כי לא חף מטעויות שעולות בחיי אדם, עם זאת הדגש הוא כמובן על החלק השני של הספר, המספר על התקופה היפנית של פנדורין, כאשר שימש כסגן הקונסול ביוקוהאמה, עיר נמל יפנית קוסמופוליטית.
אין ספק שאקונין יודע את העבודה ואפשר להרגיש את אהבתו והערצתו ליפן, את בקיעותו בשפה, במנהגים ובתרבות. בחלק הזה, פנדורין אמנם כבר עבר דבר או שניים בחייו הצעירים, אך עדיין הוא עלם חמודות ולא איש חמור סבר. שם גם מקור יחסיו עם מסה, מקור החיבור של פנדורין עם אמנויות הלחימה, עם התרבות, עם היוגה והניצחון של הנפש על הגוף. בספר הזה, אנשים מתים כמו זבובים ופנדורין, אמנם בר מזל, אך לא הכל-יכול והדבר מעצב את אישיותו לשנים הבאות ומוסיף עוד מצבע הכסף לרקותיו. ובסופו של הספר גילוי מפתיע...
בחודש אפריל בוריס אקונין ביקר בארץ במסגרת פסטיבל "בלש בעיר" שהתקיים בתל אביב. לשמחתי, הוזמנתי לקוקטייל חגיגי איתו ושם גם קיבלתי את הספר הבא "מחרוזת הירקן" עם הקדשת המחבר, דבר שאפשר לי להוציא את "מרכבת היהלום" מארון החירום (לרגע של מחסור בחדוות הקריאה) ולהכניס לשם את הבא בתור - ללא ספק אושר בהתגלמותו!

זה הספר האחרון - לפי שעה - בסדרת המופת של בוריס אקונין המלווה את עלילותיהם של אראסט פטרוביץ' פנדורין ושולייתו הנאמן מאסה בתקופה המרתקת של שלהי המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים.
זה גם הספר הארוך מכולם, ובאופן משמעותי - יותר משבע מאות עמודים, והאורך, אני חייבת להודות, קצת עייף אותי - לקח לי כמעט חודשיים. את הספרים הקודמים, בלעתי בזה אחר זה בכמה חודשים רק בשנה האחרונה (אחרי שקיבלתי המלצה חד משמעית מאמא שלי שקוראת רק את "גלריה" של "הארץ").

מצד שני, על האורך מפצה תוכן שדווקא עולה על כל הספרים האחרים. סוף סוף אקונין מפשיל את הבד שעד עכשיו כיסה את התקופה שבה פנדורין שהה ביפן, ומה שמתגלה שם מסביר כל כך הרבה דברים ממה שקורה בספרים האחרים, עד כדי כך שממש הרגשתי את הדופמין המענג משתחרר לי במוח. אה! ככה הוא פגש את מאסה! ואה! משם הוא למד את התרגילים שלו! ואה, פה התחיל המזל שלו!

לראשונה בסדרה, יש אפילו סקס (בלי קונדום, אני מהמרת. תורידו את המזמרות) - אבל גם הוא, כל כך מעודן ומקסים ותואם לרוח המלבבת של שאר הספרים, שפשוט התמוגגתי. יש אהבה, ויש אלימות משובחת, ויש המון תהפוכות, ותרבות זרה (אני מתה על יפן), ובסוף בסוף, בעמוד האחרון, יש צביטה של ממש, לא צפוייה עד מאוד. כואבת ומתוקה. אבל בעיקר כואבת.

כדאי!!

אין הרבה אנשים שיכולים לבוא אלי הביתה ולהיכנס ללא התרעה.
מבין המעטים שיכולים, הוא אחד החביבים עלי.
קודם כל, יש בינינו מכנה משותף מרכזי - שנינו מעדיפים שקט.
אצלו זה בגלל הדרך בה התנהלו חייו, אצלי זה צורך מולד.
שקט.
וזה מודגש בייחוד במאה הזו בה אנו חיים, מאה בה הובאה
קקופוניית האוננות הצווחנית והצעקנית לשיא, עם האופן בו
השתלטה אותה "ניו(טמטו)מדיה" על רוב מכריע של תחומי החיים.
כשהוא בא, אנחנו יושבים יחד, בדרך כלל עם גולדסטאר צוננת
או תה מהצמחים בגינה שלי.
לא צריך לדבר הרבה, כי הנסיון המשותף שלנו שמתפרס על שנים אחורה
הביא אותנו להבנה עיוורת.
בדיוק כמוני, גם לו אין פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם ואפילו לא טלפון חכם.
גם הוא מעדיף לחיות את החיים דרך האיבר שבין האוזניים ולא לתת למכשיר כלשהו
לחיות את החיים שהיו אמורים להיות שלו.
אין לנו הגדרה לפגישות ולעיתים קורה שאנחנו נפגשים פעמיים בשבוע ואז יכול להיות פסק זמן של שנתיים.
אבל בכל פגישה ! בכל פגישה בה אראסט פנדורין ואני נפגשים - התענוג הוא צרוף.
ולא, לא צריך לומר אפילו מילה אחת.

הספר הזה הוא מועמד רציני להיות הספר הטוב ביותר שקראתי השנה. אני אקדים ואומר שקראתי את תשעת הספרים הקודמים ואהבתי את כולם עד האחרון שבהם, על כל הז'אנרים השונים שבהם משתמש הסופר. יכול להיות שהספר הזה הוא הטוב שבהם, אבל למרות זאת לא הייתי ממליץ עליו כטעימה ראשונה. אמנם אפשר כנראה לקרוא אותו בפני עצמו וליהנות ממנו, אבל לדעתי זו תהיה הנאה חלקית ביותר למי שלא מכיר את שאר הספרים.
הספר כולל שני סיפורים. הראשון שבהם ממוקם אחרי ספרי פנדורין האחרים, בזמן מלחמת רוסיה-יפן של 1905 והשני, לכאורה ללא קשר עד שהוא הופך להיות קשור מאוד, מתרחש בתחילת הקריירה שלו, בשנת 1878, כאשר הוא נשלח בשליחות דיפלומטית ליפן.
הדבר הראשון שעושה את הספר הזה כל כך טוב הוא הדרך שבה אקונין מצליח לחקור את התרבות היפנית של המאה ה-19 ולשלב אותה עם התרבות הרוסית של המאה ה-19. הסיפור הראשון, למשל, בנוי כמו הייקו וכל אחד מהפרקים בסיפור השני מסתיים בהייקו מסכם. אבל זה כמובן רק עניין צורני והעיקר הוא התוכן. תמיד אהבתי את הדרך שבה אקונין מצליח לפרוש לפנינו ולגרום לנו להיות מעורבים במשהו רחוק בזמן ובמקום כמו רוסיה של המאה ה-19. הוא מצליח לא פחות עם יפן באותה תקופה.
הדבר השני הוא הדרך שבה הספר מסביר כל כך הרבה דברים מהספרים האחרים בסדרה ובעיקר ביחסיו של פנדורין עם מסה ועם התרבות היפנית. גם ההבנה של היחס האניגמטי של פנדורין לנשים מועמקת ומובהרת. לבסוף, אבל בוודאי שלא פחות חשוב, הוא הסיפור עצמו, ובמיוחד הדרך שבה שני הסיפורים משתלבים. בלי לחשוף שום דבר, לקורא מצפה הפתעה משמעותית בסוף ואולי אפילו, כפי שהעטיפה טוענת, "סיומו של הרומן ישאיר גם את קוראי אקונין האדוקים ביותר פעורי פה".
אי אפשר כמובן שלא לשבח את התרומה של המתרגם וההערות המחכימות והמעמיקות, כפי שהתרגל כל מי שקרא את הספרים הקודמים בסדרה. לסיכום, אמנם אני לא בטוח שהספר נופל תחת ההגדרה המאוד קפדנית של "יצירת מופת" ואני חייב להודות שכמי שכבר מאוהב בסדרה אני אולי משוחד ובוחר להתעלם מהחסרונות של הספר (וכן, אני רואה את החסרונות), אבל זה היה כיף גדול וכמו שאמרתי, אחד הספרים שהכי נהניתי מהם השנה. הייתי נותן לו 4.5 כוכבים אילו יכולתי ומכיוון שאני נאלץ להחליט, אז חמישה כוכבים.

הספר מצוין כרגיל-סדרה מעולה ואין צורך להכביר מילים, אבל הספר הזה מעלה שאלה,
בספר הזה מתברר שהמילה "אקונין" ביפנית פרושה נבל (Villain) האיש הרע בסיפור. ולמעשה כל הספר מתעסק בשאלה החמקמקה מי הוא הנבל.
אבל השאלה האמיתית היא למה הסופר בחר לקרוא לעצמו נבל?
הייתם בוחרים כשם ספרותי את "דוד הרשע" או "דניאל הנבל" הוא מתכנן לנו הפתעה מרושעת? ב1914 פנדורין יהיה בערך בן 60-65 מה הקומוניסטים מתכננים לו? אני מודאגת...

עריכה עם ספוילרים
.
.
.
.
.
.
.
.
.
הגעתי לסוף והוא באמת נבל. עד שלפנדורין יש ילד הוא גורם לו להביא למותו. אפילו בלי לדעת- מרושע נהדר ודוחה שכמותו

בהתחלה, אם לומר את האמת, חשדתי. אקונין אומנם יודע לבנות עלילה. הבעיה אצלי.
הייתי יכולה להפריך טענה זו, אך היא אמיתית. הייתה לי בעיה עם מר אקונין. בעיה שערכה שנים.
הכל השתנה כאשר לקחתי את הספר והתחלתי לקרוא. הספר הנ"ל הוא הטוב מבין סיפורי 'תיבת פנדורין'.
פנדורין שלנו בוגר יותר, הוא כבר יועץ טיטולארי מכובד שיודע 'מה הוא שווה'. זה לא אותו 'נער' בן 20 שרק מתחיל את הקרירה שלו.
האווירה של יפן, הדמויות המעניינות עוררו עניין רב בעת הקריאה והשאירו בי תחושה מעורבת-אותה לא אפרט בשל קלוקלנים למיניהם.
אם ישאלו על פנדורין אמליץ להתחיל דווקא מספר זה.
מסעו של ארסט ממשיך, והיד עוד נטויה.

מי שקרא את הספרים הקודמים של אקונין לא למה הסופר החליט להוציא את הספר הזה אחרון העלילה המתרחשת מסבירה הרבה דברים על ספריו הקודמים ולדעתי היה צריל להיות הספר השלישי או השני בסדרה. אבל לטמי הוא ארוך מידי ואתה מצפה להגיע לדפים האחרונים.אבל בסך הכל מעניין למי שאובה את סגנון הכתיבה שלו.

ספר מהנה ומעניין, סיפור נוסף (למעשה שני סיפורים, האחד מתרחש ב- 1905 והשני 27 שנים קודם לכן ב- 1878) של הסופר המוכשר בוריס אקונין המספר את המשך סיפורו של אֶרַאסְט פֶּטְרוֹביץ' פָנְדוֹרין.
בסיפור הראשון, שנת 1905, על רקע מלחמת רוסיה יפן - פנדורין, משרת כיועץ עצמאי בעל סמכויות רחבות, למנהלת אבטחת הרכבות ברוסיה, במטרה להגן על קווי התחבורה והאספקה ולמנוע מסוכנים יפנים או מתנגדי משטר אחרים לבצע חבלות שעלולות להשפיע על תוצאות מלחמת רוסיה יפן. כשרונו ויכולותיו של פנדורין מסייעות לו להתמודד עם המשימה הקשה והמורכבת.
הסיפור השני, שנת 1878, פנדורין הצעיר בן ה- 22 מגיע לשרת כעוזר לקונסול הקיסרות הרוסית בעיר יוקוהאמה ביפן. הסיפור סוקר את מעשיו על פנדורין ביפן, מסביר את היכרותו וחיבורו למשרתו מאסה, ומתקשר באופן מעניין גם לסיפור הראשון, משנת 1905, שבספר זה.