לא רק פורנוגרפיה היא עניין של גאוגרפיה. גם דיסטופיה. אפשר לקרוא לספר הזה דיסטופייה איסלמית, ממש כמו ש"טירת מאלוויל" היא דיסטופיה דרום-צרפתית, ו"הדרך" היא דיסטופייה אמריקאית. מי שמעמיד את הספרים האלה אחד ליד השני יבחין בהבדלי המנטליות, אלה הקובעים את העלילה ואת ההתייחסות אליה.
"הדת אולי מעוררת אהבה לאלוהים, אך אין כמוה לעורר תיעוב לאדם ושנאה לאנושות". זה המוטו של הספר הזה. אנא זיכרו שמדובר בסופר אלג'יראי שגדל והתחנך על ברכי השפה והתרבות הצרפתית, שחווה את "המלחמה המלוכלכת" לשחרור אלג'יריה וחי בה גם עכשיו, כשתהליכי הקצנה דתית מתחוללים בה כמו במדינות מוסלמיות אחרות. זיכרו גם שהוא מהנדס ודוקטור לכלכלה - חי ונושם את התרבות המערבית בליבה של התרבות האיסלמית.
הסיפור עוסק באחד אטי, החי באימפרייה המוכוונת כולה על ציוויים דתיים. הדת נקראת בשם מומצא אבל היא דומה לאיסלאם. הציוויים הדתיים שולטים בכל פן של חיי בני האדם. אחת לחודש האזרחים נדרשים להוכיח את אדיקותם וצייתנותם, הנשים מכוסות ברעלות ובורקות ואזרח אדוק מצווה להכות אותן. הגברים עורכים מסעות צליינות למרחקים - מהם הרוב אינם חוזרים - מן שיטה לדילול האוכלוסייה. "ועדות עממיות" לנושאים מנושאים שונים מתמנות כדי להציק לאוכלוסייה ולהעמיק את דתיותה. שאלות מכל סוג אינן באות בחשבון.
הגעתי למסקנה שסופר הכותב דיסטופייה כותב למעשה את פחדיו. סנסל שכתיבתו פוליטית חושש מן הסתם לחיות במדינה שהחליפה ערכים ספק מערביים ודמוקרטיים בכפייה דתית והשתלטות על נשמותיהם של אולוסייה, לא רק על גופם. הספר מעניין למדי, אם כי היה טוב לו הבנתי יותר בפולחנים האיסלמיים או בדינמיקה שבין הכתות האיסלמיות השונות.
והכתיבה? יש בה משהו פשטני. הוא מעביר את המסר במכות פטיש על הראש. הסיפור אינו משעמם אך הוא מגוייס לצורך הפחדה, ואני נותרתי להתבונן בתוצאה מבחוץ ולנתח אותה אינטלקטואלית. לקורס באוניברסיטה התוצאה הזו הרצוייה. לחוויית קריאת היא אינה מספיקה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
