לא רק פורנוגרפיה היא עניין של גאוגרפיה. גם דיסטופיה. אפשר לקרוא לספר הזה דיסטופייה איסלמית, ממש כמו ש"טירת מאלוויל" היא דיסטופיה דרום-צרפתית, ו"הדרך" היא דיסטופייה אמריקאית. מי שמעמיד את הספרים האלה אחד ליד השני יבחין בהבדלי המנטליות, אלה הקובעים את העלילה ואת ההתייחסות אליה.

"הדת אולי מעוררת אהבה לאלוהים, אך אין כמוה לעורר תיעוב לאדם ושנאה לאנושות". זה המוטו של הספר הזה. אנא זיכרו שמדובר בסופר אלג'יראי שגדל והתחנך על ברכי השפה והתרבות הצרפתית, שחווה את "המלחמה המלוכלכת" לשחרור אלג'יריה וחי בה גם עכשיו, כשתהליכי הקצנה דתית מתחוללים בה כמו במדינות מוסלמיות אחרות. זיכרו גם שהוא מהנדס ודוקטור לכלכלה - חי ונושם את התרבות המערבית בליבה של התרבות האיסלמית.

הסיפור עוסק באחד אטי, החי באימפרייה המוכוונת כולה על ציוויים דתיים. הדת נקראת בשם מומצא אבל היא דומה לאיסלאם. הציוויים הדתיים שולטים בכל פן של חיי בני האדם. אחת לחודש האזרחים נדרשים להוכיח את אדיקותם וצייתנותם, הנשים מכוסות ברעלות ובורקות ואזרח אדוק מצווה להכות אותן. הגברים עורכים מסעות צליינות למרחקים - מהם הרוב אינם חוזרים - מן שיטה לדילול האוכלוסייה. "ועדות עממיות" לנושאים מנושאים שונים מתמנות כדי להציק לאוכלוסייה ולהעמיק את דתיותה. שאלות מכל סוג אינן באות בחשבון.

הגעתי למסקנה שסופר הכותב דיסטופייה כותב למעשה את פחדיו. סנסל שכתיבתו פוליטית חושש מן הסתם לחיות במדינה שהחליפה ערכים ספק מערביים ודמוקרטיים בכפייה דתית והשתלטות על נשמותיהם של אולוסייה, לא רק על גופם. הספר מעניין למדי, אם כי היה טוב לו הבנתי יותר בפולחנים האיסלמיים או בדינמיקה שבין הכתות האיסלמיות השונות.
והכתיבה? יש בה משהו פשטני. הוא מעביר את המסר במכות פטיש על הראש. הסיפור אינו משעמם אך הוא מגוייס לצורך הפחדה, ואני נותרתי להתבונן בתוצאה מבחוץ ולנתח אותה אינטלקטואלית. לקורס באוניברסיטה התוצאה הזו הרצוייה. לחוויית קריאת היא אינה מספיקה.

2084 הוא ספר על דיסטופיה טוטליטארית דתית / תיאוקרטית המתרחשת בעתיד (הרחוק?). הספר נשען בכבדות ובגלוי על 1984 של אורוול. אמנם לא מוזכרת דת ספציפית, אך הקשר לאסלאם הפונדמנטליסטי ברור. כמו ספרים רבים בז'אנר הזה, המחבר מנסה להזהיר אותנו מפני עתיד אפשרי, ובמקרה זה הוא מדבר מניסיונו האישי כאינטלקטואל אלג'יראי. לדעתי המכשלה העיקרית של ספרים כאלה היא כאשר המסר מסתיר את הספר ולצערי הספר הזה לא שונה.
חלק גדול מהספר הוא דמיוני ומעניין, החל מתיאור הדרכים שבהן המשטר מרתיע את המאמינים מן החשיבה, לאופן שבו הדת משמשת לשליטה בכל היבט של החיים וכלה בתיאור התוצאות של משטר כזה. בדיסטופיה של סנסל אין עבר ואין עתיד, יש רק הווה. אין טוב או רע, יש רק כניעה. אין אמת מלבד האל יולה ואבי נציגו. כל היבט של החיים נשלט על ידי הדת, כולל השפה והמחשבות. רעיונות דומים, כולל היחס בין שפה לשליטה, נמצאים בספרים אחרים (קיר החלומות שקראתי לאחרונה למשל), אבל הטוויסט הדתי היה מספיק חדשני ומעניין כדי שאמשיך לקרוא.
הכישלון העיקרי של הספר הוא כאשר במקום לתת לעלילה ולפעולה להוביל את הדרך, הספר נכנס לעולם המחשבות של דמויות או לחילופין לדיונים ממושכים בינהם. אז הספר מתחיל לשוטט ולהתקשקש והופך להיות מייגע ולבסוף, הגרוע מכל, דידקטי. גם הרצינות התהומית שבה הכול נכתב הופכת ספר די קצר לקריאה לא קלה. תוסיפו לזה את הרעיונות הרבים שרק מוזכרים ואינם מפותחים, למשל טלפתיה ושליטה מחשבתית, ותקבלו ספר שמחמיץ את הפוטנציאל שלו. שלושה כוכבים מתוך חמישה וחבל.

הספר אמנם מזכיר בעלילתו את 1984 של ג'ורג' אורוול, אך העלילה שונה בתחליט שלה. זהו ספר המנסה לתאר דרך הדמויות הרבות שבו, מציאות דיסוטופית אשר לפרט אין שום חשיבות והחברה מתנהלת תחת שלטון עריץ שהאזרח אין דרך להגיע או לתקשר עימו. בספר "בואלם סנסל", מתאר בדיוק רב מציאות עגומה של חוסר חירות ובחירה, אך גם מנבא רצון עמוק לשחרור וחקר האמת ותוך כך להיווצרות של תקווה לחיים טובים יותר.

לגמרי העתקה של 1984.