למרות שם הספר הארוך מדובר בספרון קטן מסוג הספרונים של ההוצאות הקמות והנופלות, המבטיחות להביא סיפורים משובחים. אז מבטיחות.
הספרון הזה מכיל שלושה סיפורים משל של אסקילדסן. הראשון כשל שם הספר המכיל את מחשבותיו של אחד זקן, תומס, בשנות השמונים שלו, שאת ימיו ממלאים דברים קטנים ואת דעותיו המדויקות עליהם, לעיתים דעות משעשעות.
הסיפור השני, קרל לנגה, הוא על אותו קרל, ששוטרים דופקים ערב אחד על דלת ביתו ומאשימים אותו באונס אחת צעירה. הם מבקשים ממנו את בגדיו לבדיקה ומרגע זה מתחילה מעין התנצחות בינו לבין השוטר החוקר אוסמונדסן. אנחנו לא יודעים אם לנגה אשם. אם לא, מדוע הוא עצבני כל כך ומרבה להתנצח עם השוטר. בשיחה האחרונה ביניהם מתבררת האמת.
הסיפור השלישי עוסק שוב באדם מבוגר הגר במרתף, בקצה רחוב. כדי למלא את יומו הריק, הוא יוצא לפעמים מביתו להחליף אווירה. יום אחד הוא מתיישב על ספסל בפארק ולידו מתיישב אדם מבוגר, צעיר ממנו. הוא נפגשים שוב ושוב, אבל רק אחרי כמה פגישות הם מתחילים לדבר ומתבררת ההיכרות המפתיעה ביניהם.
זו שוב הזדמנות לומר משהו על הספרונים הקטנים האלה במקרה זה של סמטאות, או תשע נשמות ודומותיהן. הספרונים האלה אמורים להעניק ספרות אולי אחרת, אולי בהוצאות שכאלה ולא בגדולות וכדומה. במציאות אנו מקבלים לעיתים רחוקות ספרות גדולה באמת, מפעימה ובלתי נשכחת. גם הספרון הזה לא יותיר אחריו הדים למרות שהוא נחמד בסה"כ.
נורווגי, אמרתי? המדינה האוהבת לשנוא אותנו עד מוות.

מה שמקסים בקריאת ספרים הוא הגישה המגוונת לכתיבה. יש סופרים שיספרו לך סיפור עטוף היטב במלים, יסבירו לך מה הם חושבים ולמה. אחרים יתארו לך את מה שהם כותבים, כדי שתראה תמונה נגד עיניך כשאתה קורא את הסיפור. אסקילדסן הולך בדרך אחרת. הוא שוקל את מילותיו בקפידה רבה, קמצן בלשחרר אותן, וממש לא נראה שאיכפת לו מה הקורא הבין מדבריו, או אם הקורא אומר לו "בחייך! עוד שתיים-שלוש מלים לא ירוששו אותך. ספר לי עוד".

הספרון הזה שנכתב בשנת 1983 (כשאסקילדסן היה בן 54, לא מתקרב אפילו להיות ישיש כגיבורו) מתאר מחשבות החולפות בראשו של תומס שהוא "בן הרבה יותר משמונים" כדבריו. ומה שיפה ושונה הוא שאסקילדסן אינו משרת את הדימוי הציבורי של הזקן: תומס שלו אינו נוסטלגי, אינו מתגעגע לחייו הקודמים ולא לילדיו אותם אינו פוגש בדרך כלל. הוא אינו חסר אונים, אינו משווע לחברת בני אדם ואינו זקוק לעזרתם. תומס חושב מחשבות מפוכחות, מייצג מיזנתרופיה במיטבה: למרות שהוא אינו אוהב ומתגעגע לחברת בני אדם, הוא אינו שואף לנצל אותם. לא תמצאו אותו מתלונן על כך שילדיו ונכדיו לא באים לבקרו. לא הוא שיאמץ מכר מזדמן כהגנה נגד הבדידות. הבדידות, לפי תומס, אינה מפחידה. מה שמפחיד אותו הוא הזדקקות לאחרים. ושיכניסו אותו ל"בית זקנים" אם, חלילה יפול או יחלה. והמלים של אסקילדסן יפות ומתארות במיעוטן עולם שלם. למשל "זה היה יום שחור להגיון" אומר תומס על משהו בו צפה מבעד לחלונו. וגם "העולם משתנה והדממה מתפשטת. הגיע הזמן למות."

איך אפשר לתאר את הספר הזה? הוא חתרני. מבטא גישה שחברתנו הקהילתית, המעריכה עזרה הדדית תתקשה לקבלה. כשתומס היה נשוי הוא חשב שכשאשתו תמות יהיה לו יותר מקום בארונות. כשהיא מתה הוא זרק את כל חפציה ובאמת היה לו יותר מקום אבל לא היה לו במה למלא את כל המקום שהתפנה, אז הוא זרק גם ארונות...כשתומס יוצא באופן נדיר מהבית הוא פוגש (במקרה!) את בתו הצעירה, שהיתה החביבה עליו מילדיו. השיחה הקצרה בינהם היא מופת לדו שיח של חרשים. רק רווחה הוא חש כשהיא פונה לדרכה.

אהבתי את הספר ובמיוחד את המיומנות המדהימה של הסופר לתאר במעט מאד מלים שקולות תאור שאחרים כותבים עליו כרכים. אהבתי את האירוניה הכתובה, את היובש וחוסר הצורך בתאורים וביאורים. ובעיקר אהבתי את דמות הזקן כאיש אמיץ - אמנם איטי, רגליו חלשות, בקרוב ימות אבל לא מתכופף. לא מתנצל. ובעיקר לא פוחד.

לשבת ליד החלון, לקרוא ספר, לחכות למוות.
לשתות תה, לאכול ביסקוייט, לחכות למוות.
לצאת לטיול רגלי, לשבת על הספסל, לחכות למוות.
לחזור הביתה, לקחת כדורים, לחכות למוות.
להירדם, לחלום, להתעורר לעוד יום של ציפיה למוות.
לרדת לבית קפה הומה, לשבת לבד, לחכות למוות.
להרים כובע כששכן עובר לידך, להאחז צער כשהוא עובר על פניך במהרה, לחכות למוות.
ליפול ולקבל מכה בברך, לנסות לקום כשמצלצלים בדלת, להגיע לשם אחרי רבע שעה, לחכות למוות.

נשמע קצת משעמם, נכון?
אם אתם חסרי כל חיבה או רגישות לאנשים מבוגרים, זה וודאי לא הספר בשבילכם.

בעיני, כמה שהספר הזה קצר, כך הוא נותן הבנה מעמיקה על תפיסת עולמו וחוויותיו של אדם מבוגר. במיוחד על הנושאים הכבדים והקשים של הבדידות שבערוב הימים, השקפת העולם הפסימית, הרגשת האפסות הגופנית והציפייה האינסופית למוות.
ספר מיוחד במינו שגרם לי להיזכר ולהבין את סבא שלי והתנהגותו בחודשים שלפני מותו.
מעט מאוד מילים, הרבה מאוד חוכמה. יפה ופשוט באופן שובה לב.

לא קל לכתוב על הספרון הבינוני הזה שנולד בתרועת חצוצרה מטעמה של הוצאת "סמטאות".
זו ההוצאה שהתחילה את האופנה הכובשת העכשווית להוציא ספרים קטני ממדים בעיצוב חיצוני שובה עין ולב.
אחרי ש"סמטאות" התפרקה נולדה "זיקית", וגם זו התפרקה ונולדה מחדש בתור "תשע נשמות" ואחותה התאומה החורגת "לוקוס".

ובכן, לאחר פטפוטי תולדות המו"לות בישראל ניגש לספר עצמו.

יש בו שלושה סיפורים.
הראשון העניק לספר את שמו.
תומס פ' הוא קשיש בודד ובלתי סימפטי. הוא ממעט להביע רגשות, וכשהוא עושה זאת הם שליליים בדרך כלל. ממש ההגדרה המילונית ל"זקן נרגן".
סיפורו של תומס מסופר קטעים קטעים. מכלל הקטעים עולה דמות של טיפוס חסר סבלנות, רציונלי מדי וביקורתי מדי. בדידותו מובנת וחוששני שגם מוצדקת.
מהקטעים האלה אנו לומדים שהוא לא אוהב את שכניו, גם לא את אחיו המבוגר והמצליח ממנו, לא את בנו המרוחק, וגם לא את בתו שהוא פוגש במפתיע ברחוב לאחר שלוש שנות נתק. מזל שהם זיהו זה את זו.
בהחלט אב השנה.

הסיפור השני, "קרל לנגה", טוב ממנו בהרבה.
יום אחד מפתיעה המשטרה את מר לנגה ומתברר לו שהוא חשוד באונס קטינה. כך סתם, כרעם ביום בהיר.
הסיפור מגולל מהלך קפקאי של תהליך ההידרדרות וההתערערות הנפשית של לנגה בעקבות הרבב המכוער הלא ייאמן שדבק בו.
ההלם, העלבון, החרון הגואה וחוסר האונים לנוכח השוטר החשדן שכמעט נהנה לראות אותו סובל - כל אלה מתוארים היטב.
בעיניי רק הסיפור הזה ראוי באמת לקריאה.

הסיפור השלישי הוא דיאלוג חלוש, תלוש וקלוש בין שופט לשפוט שלו מלפני כמה שנים.
עזבו שטויות.

בקיצור, ככה ככה.

כבר בעמודים הראשונים של הספר, ציקצקתי בלשוני. ציקצקתי בלשוני, משום שהפער בין מה שאני קורא לבין מה שנכתב עליו בכריכה האחורית, הקידמית, הצדדית, הפנימית וההחיצונית (ואולי יש עוד כמה צדדים בסיפרון הקטנטון הזה שנכתב עליו משהו) היה גדול מאוד.
קודם כל, השם שלו: "רשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל" - מי הם בדיוק, "הכלל", שמתייחסים אליהם בשם הספר? האם גם אני נחשב ל'כלל' הזה? כי אם כן, נראה לי שהייתי מסתדר טוב מאוד גם אם לא הייתי קורא את הרשימות האלה. זה אמנם סיפרון קטן וחביב שכתוב יפה והכל, אבל לא נראה לי שלקרוא אותו הוא משהו עד כדי כך חשוב שהוא יהיה "למען הכלל".
אחר כך, משהו שנכתב עליו בכריכה הצדדית: "קולו המינימליסטי והפשוט לכאורה טומן בחובו מידה נדיבה של אירוניה והבנה בסיסית ועמוקה בנפש האדם. תפיסתו הישירה של החיים כפי שהם הופכת תחת קולמוסו לחגיגה סיפרותית" - נו באמת, איזו הגזמה פיראית, מי ישמע. כולה מיספר סיפורים קצרצרים על איש זקן נורווגי שמספר על כמה נקודות מחיי היום יום הפשוטים שלו, מהצורה שהוא רואה אותם. לא צריך להיסחף. עדיף כבר לישמור שבחים מסוג זה לספרים גדולים יותר, כבירים יותר, עוצמתיים יותר.

אבל אז, לקראת הסוף (או במילים אחרות: כעבור כ-20 עמודים...), הספר החל לקבל צורה. וגם אווירה. מן אווירה מנומנמת כזו, אפורה מעט, נורבגית וקרה כזו (למרות שהספר ברובו מתרחש בכלל בקיץ), המסופרת מנקודת מבט של זקן שעייף מהחיים, שאיבד את היכולת להסתכל על דברים בצורה צינית והפוכה, ומסתכל על הדברים בצורה ישירה, כמו שהיא, כזו שלפעמים יכולה להיות קצת לא נעימה לכמה אנשים, ומוסר אותה לנו, הקוראים. אבל בעיקר זקן בודד, שמסתכל על החברה, שלפעמים נראה לו שהיא ההיפך הגמור ממנו, בביקורתיות, אך לפעמים אולי גם בגעגוע, למה שהיה פעם ואיננו עוד. אווירה מנומנמת כזו, אבל שיש בה משהו מקסים כזה, וגם מרתק, ואולי אפילו משהו גדול שמבעבע בו ועומד להתפרץ החוצה, ואני לא יכול לשים את האצבע על הנקודה הנכונה, אבל האמת היא שזה אחלה ספר.

סיפרון קטן, אבל כזה שיש בו הרבה. וכל אחד יכול לקרוא אותו ולפרש אותו בזוויות ובצורות שונות - כמו שהבנתי, כאשר קראתי ביקורות של אחרים על הספר.



נ.ב - מישהו יכול להגיד לי בבקשה מה יש לסופרים הסקנדינבים האלה מאנשים זקנים, בודדים וממורמרים?

מינימליסטיות מאופקת מארצות הקור שבסקנדינביה. תומס, קשיש נורווגי בן 83 מספר על שעובר עליו בהווה. הספר מורכב ממספר קטעים, כל קטע קשור לאדם אחר בחייו של תומס. הוא מספר בצורה מהוקצעת, בסיסית, ישירה ובשפה נטולת כל יומרה או מורכבות את מחשבותיו על אותם אנשים בחייו. הרקע לסיפורים עוסק בהתמודדות של תומס כאלמן עם החיים. הקושי בחיים לבד והתסכול שנובע מחוסר האונים של גילו, הקבלה וההכלה של מצבו.
החלק השני של הספר מתרכז בדמות אחרת בשם קרל לנגה המספר בגוף ראשון את סיפורו. קרל מואשם על לא עוול בכפו באונס קטינה. הסיפור מתמקד בחקירה שקרל עובר על ידי שוטר המנסה להאשימו בכל מחיר בפשע שלא ביצע.
יש קשר בין גיבורי שני הסיפורים והוא מתגלה לקראת סוף הסיפור.
לספרים סקנדינביים יש נטיה לייצר אווירה מיוחדת לארצות הקור על ידי תאורי נופים ומזג אוויר רבים. ספר זה נטול אווירה שכזו ומתמקד בעיקר בנפש האדם ובהתמודדותו עם חייו וסביבתו.
נהנתי מאוד מהדרך בה המחבר מספר את הסיפור, מצד אחד פשטות מהודקת מועטה במילים ומצד שני הרבה עומק ומחשבה. החיבור והקשר בין שתי דמויות שלכאורה לא קשורות האחת לשניה מוסיף מימד נוסף לבסיס הסיפור.
החיסרון היחידי הוא שהספר קצר מידי.

קצת משונה, שמו של הספר, כיוון שבמבט ראשון נראה שהכלל הוא הדבר האחרון שמעניין את תומס פ'. הרושם הוא שגם רוב הפרטים לא מעניינים אותו ושבגילו המופלג, 80, הוא כבר מזמן סיים את התהליך שמתחיל איפשהו בגיל ההתבגרות ובו עם הזמן פחות ופחות אכפת לך מה חושבים עליך שאר האנשים. אבל זה כנראה אף פעם לא מסתיים באמת.

הספר הזה, שהגעתי אליו בעקבות הביקורת המבריקה של yaelhar, מכיל שלושה סיפורים. שלושתם סיפורים על אנשים בודדים, שלושתם מורכבים מאוסף של אפיזודות, רובן פגישות של הגיבור עם אנשים שונים, שלושתם כתובים באופן מינימליסטי, אבל מינימליזם שעומד בניגוד גמור לעומק התחושות שהוא מצליח לבטא ולמידת ההומור שיש בו. מאד פשוט, מאד נוגע, לפעמים מצחיק.

הסיפורים, אחד מהם הוא סיפור כמו קפקאי, על אדם שנאשם באונס קטינה שלא ביצע. עוד אחד הוא סיפור על פגישה אקראית בין שני פנסיונרים בודדים, שווי כוחות, בניגוד לעבר שם לכל אחד מהם היה תפקיד ברור שנבע ממלאכתו ויחסי הכוחות שנבעו מכך היו מוטים. וישנו הסיפור שהעניק לספר את שמו, סיפור על איש זקן שחי בגפו והוא בודד וכבר די קשה לו ללכת ויחד עם זה אין בו רבע גרם של מסכנות.

אותי הסיפור הזה לקח כל הזמן אל סבא אחד שהיה לי, איש שהיה הולך הרבה ברגל או רוכב על אופניים בין ירקונה לרמתיים לכפר מלל, איש שאהב לשחק שח ואהב את השדות וכשבגיל שמונים כאבו לו הרגליים והרופאים אמרו לו שזה נמק וצריך יהיה לכרות אחת מהן הוא ידע שאין לו שום כוונה לחיות ככה. והוא המשיך ללכת כל זמן שאפשר היה וכשהבין שזהו הוא קנה לו כמה ארגזים של בירה ונכנס למיטה אחרי שביקש שלא יקחו אותו לשום מקום אחר ושתה רק אלכוהול וחיכה.

נדמה לי שמה שהחזיר אותי לסיפור הזה זו תחושת השליטה. הצורך, והיכולת הכל כך מכובדת ולא מובנת מאליה, לשלוט בחייך גם כשגופך לא משתף פעולה, לשים גבולות ולרצות לעמוד בהם. בי זה מעורר כבוד.

כותב טוב מינימליסטי ומעניין

מפני שיבה תקום? אתם יודעים למה? כי מי שהגיע לגיל שהוא מכונה בו קשיש הרויח את זה.
למה?
כי אלוהים אדירים כמה שהוא בודד.
כי פשוט אין לו כמעט עם מי לדבר אז הוא שכח איך נשמע קולו.

כי הוא לא יצא מהבית בגלל מעקה שבור שאף אחד לא טורח לתקן.

כי אין לו מושג מיהם הנינים שלו ואת הילדים הוא רואה במקרה ברחוב.

כי הוא מצטייר כאדם מקסים ושובה לב שרק חושש שנכניס אותו לבית אבות אם הוא יפול ויקרא לנו לעזרה.

אני אוכלת לעצמי את הלב על כל הפעמים ש"לא ראיתי" את סבתי עליה השלום כשהיא ישבה בסלון ביתי כל יום שישי בערב.