"הרצל" חתם את תקופת הספרות הציונית שלי לרבעון זה, לאחר קריאת ספרה הנפלא של אניטה שפירא על בן גוריון. לקרוא את הספר הזה אחרי ההוא על בן גוריון היה לא ממש נכון מצידי, שכן מדובר בשני אנשים כל כך כל כך שונים, אבל בעצם לגמרי דומים. בעוד בן גוריון היה ביצועיסט לא נורמלי, הרצל לגמרי היה איש החזון והדיפלומטיה. אבל בקריאה שניה ובקריאה בכלל, אודות שני אישים אלו, ניתן מהר מאוד להבין שגם בן גוריון היא איש חזון ודיפלומט בדרכו שלו, ואילו הרצל? הרצל ממש לא הפסיק לרוץ עד נשימתו האחרונה, ליטרלי. ואחרי הקריאה על בן גוריון, לא התרשמתי מספרו של אבינרי על הרצל כפי שחשבתי שיקרה.
הספר של אבינרי יבש יותר בשפתו מזה של שפירא, הוא טכני ומלא בפרטים המוצגים כמו במוזיאון בזה אחר זה. סיימתיו אתמול, ערב יום השואה, ללא פעימות לב או מחשבה יתרה. סגרתי את הספר. היה בו בעיקר משהו מייגע, הקורא כמעט מתייגע יחד עם הרצל החולה, החולני, החלש לעיתים בגופו, בריצותיו ממנהיג אירופאי אחד למשנהו וכן בשאר מנהיגים מהסולטאן התורכי ועד לנציב הבריטי באל עריש.
בוקר יום השואה, צפירה של שתי דקות. דגל ישראל כבר מתנופף ממרפסתנו ומחכה לשבוע הבא, יום העצמאות. במלוא העוצמה הבוקר הבנתי עד כמה האיש הבודד הזה, שכשל וחטף מכל כיוון אפשרי על החזון המגוחך האוטופי הבלתי אפשרי הזה, האיש שמחזותיו כשלו בזה אחר זה, שהיה עיתונאי טוב אבל סופר ומחזאי בינוני ופחות מזה, שהתגרש בשלב מוקדם מאשתו ובעצם חיי לא ממשפחה, שבחודשי חייו האחרונים חטף אפילו מאנשיו שלו - אנשי המפעל הציוני - על שהעז להעלות פתרונות כמו יישוב היהודים באוגנדה, וגם כשחזר בו, זכה לצנינים - האיש הזה הלך בניגוד לכל כיוון רוח אפשרי, בניגוד באמת, אבל באמת לכל הסיכויים - בזכותו החלה התנועה הגדולה לעבר מה שהיום, בדמעות, אני גאה לקרוא לו - מדינת ישראל.
כמה קלישאתי נשמע "אם תרצו, אין זו אגדה", אבל אלוהים - כמה שהוא צדק.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
