ביקורת ספרותית על הירושה של אורהאן מאת אלין אוהנסיאן
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שישי, 25 במרץ, 2016
ע"י אורי רעננה


חשבתי להתעכב קצת בכתיבת הרשמים מהספר הנפלא והמיוחד הזה , ואצבעותי רצות על המיקלדת כדי לשחרר אותם.
אולי אפתח במשפט ספקני.

קשה לי להאמין כי מדובר בספר ביכורים. ואם כן אזי זכינו בכישרון מיוחד.

הספר הוא על השואה הארמנית והזיכרון שלה.
בכפר מעורב , סיוואס , ברמת אנטוליה, ( לא אנטליה של הכל כלול), על גבול ארמניה, חיה משפחה העוסקת בטווית קילים( מרבדי תפילה קטנים).
המשפחה ארמנית, והמרכיב של אהבה, וחיים משותפים עם הטורקים קיים.
הספר מלווה את המשפחה, חלק בסיפור ישיר וחלק בפלשבק.

זאת המסגרת.

בעצם הספר מציג נושאים יותר מורכבים:
- תגובת היחיד לחיי היום יום המשותפים.
- תגובת העם הארמני לשימור הזיכרון.
- תגובת האישה או הפרט הארמני למנגנון הזיכרון ה"רישמי".

למרות הנושא הכבד , בחרה המחברת אלין אוהנסיאן, בשיטה שהיא קלה לעיכול והיות והוא מפעפע ללא התנגדות גדולה מצד הקורא, הוא חודר למחשבתו והירהוריו.

הספר זרוע תובנות, פתגמים ואמרות מחכימות.
נתחיל בחיים המשותפים טורקים וארמנים. הספר מזהיר כבר בקריאה כי אסור לטעות:

האם אומרת לבנה: " רק תזהר"
" להזהר?"
" כן, להזהר" היא אומרת. " אתה יודע מה אמרו העצים כשהגרזן הגיע ליער?"
" לא, מה?"
"הידית היא משלנו"
היא אומרת ומחייכת את חיוכה הערמומי.
...
,אני לא מבין. אני העץ או הגרזן?" הוא שואל.
" מי יודע?" היא אומרת.

קראתי משפט זה כמה פעמים כדי להטמיע אותו ולהבינו על כל צדדיו.

וקצת על שימור הזיכרון והטיפול בניצולים.
לחלק מהם נבנה בית אבות מודרני בלוס אנג'לס, שממומן על ידי הקהילה העשירה.

אומרת הגיבורה: " כל מה שאנחנו עושים הוא פוליטי"..." אפילו הדברים שאנחנו בוחרים לא לעשות".

" בית האבות. לוס אנג'לס. הוא נמצא בכל מקום. לא נותנים לאף אחד לשכוח אותו. הוא במוזיקה, בפסל הארור הזה שבגינה, בבתי הספר ובסלונים. אי אפשר לפתוח ספר או לשתות כוס קפה בלי להתקל בו".
"במה להתקל?"
"בעבר".

" אני עייפה מהעבר, הייתי שם..
פעם אחת זה הספיק לי"
מדהים.

ועל השהות שלה בבית האבות:
"הפעם לא חיילים גרשו אותם מביתם אלא יקיריהם, אל המקום הזה המכונה בחוכמה "בית", גלות שניה.
במובנים מסויימים,הגלות הזאת גרועה יותר מהראשונה: ללקסיקון הזיכרונות המחרידים מתווספת הבושה העצומה של ההישרדות".

וחשבתי לעצמי:" ברור כי תייגנו את ניצולי השואה. האם לא מנענו מהם לצאת מהמשבצת הזאת?" לא יודע.

ואולי שימור זיכרון שכולל אהבה לאישה/נערה הוא לצייר עץ יחיד בחצר ביתה בכל מצביו החל מהנצו דרך לבלובו ועד השלכת שלו.

ולבסוף (אין זה הכל), קטע שהרבה מאיתנו לא עשו, והוא התחשבנות עם אלוהים.
בקטע מסויים של הגרוש, הרעב גובר.
האם מחזיקה בידה את הברית החדשה ומתחילה ללעוס את דפיה.
ואז היא אומרת:" על מה אתם מסתכלים?", היא מתיזה. " אם אלוהים לא אוכל את מה שהוא בישל, אז אני אעשה זאת במקומו... ועכשיו לכו...".


ויופיו הנוסף של הספר הוא בזה שהוא מתחפש, לספר חצי בלשי. על אותה דמות מסתורית סדה שזכתה בירושה שלא ברור מדוע.

רוצו לקרוא, ופנו זמן להירהורים על תכניו.
12 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
בת-יה (לפני שנתיים ו-7 חודשים)
ביקורת מרגשת. תודה! אם הייתי רואה את הכריכה הזאת בחנות לא הייתי קונה, עכשיו אסתכל אחרת.
אורי רעננה (לפני שנתיים ו-7 חודשים)
למחשבות, זה משהו אחר לגמרי
מחשבות (לפני שנתיים ו-7 חודשים)
כבר קראתי את ארבעים הימים של מוסה דאג.
אנקה (לפני שנתיים ו-7 חודשים)
סיקרנת אותי עם ביקורתך על הספר. הוספתי אותו לרשימה.





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ