אחד הסיפורים היותר קשים ממלחמת העולם הראשונה (אשר עד מלחמת העולם השנייה נקראה בפשטות המלחמה הגדולה), הוא סיפורם של הארמנים, או ליתר דיוק מה שעוללה להם האימפריה העותומאנית בסוף ימיה.


הארמנים גורשו ורבים מהם אולצו לצעוד ללא מזון ומים לכוון מזרח אל המדבר הסורי. היה זה גזר דין מוות על מרבית הצועדים כי הרי מי יכול לשרוד צעדה ארוכה כל כך ללא מינימום של תנאים? אלו שלא הלכו לעולמם מתשישות ורעב במהלך צעדות המוות האלו, היו קורבן להוצאות להורג, אונס והתעללות קשה מסוגים שונים.


הטרגדיה הזו שאירעה בין השנים 1915 ל-1918, היא ציר אחד אשר סביבו נעה עלילת הספר. ציר הזמן השני הוא 1990, למעלה מ-70 שנה לאחר תום המלחמה. סב המשפחה הולך לעולמו ובצוואתו הוא מוריש חלק נכבד לאשה שאינה מוכרת לבני משפחתו והיא מתגוררת בקליפורניה. נכדו נוסע אליה כדי לברר מי היא הדמות המסתורית הזו, מה הקשר בינה לבין סבו, מדוע לא שמעו עליה כל השנים האלו ומדוע מגיעה לה הירושה הזו. בפגישותיו עמה, הוא לומד על העבר של משפחתו, על עברה של טורקיה ומגלה כי לא כל אחד במשפחה הוא באמת מי שהוא חשב. לאחר שובו מהמסע הזה, הוא מעמת את בני משפחתו עם האמת.


הספר כתב נפלא ועוסק לא רק בהיסטוריה אלא ביכולתו של האדם לשרוד בתנאים קשים כל כך, באהבה, בנאמנות וברצונם של הארמנים באשר הם לשמר את הזיכרון מאותם ימים קשים.


ושאלה אשר לא ניתן להתחמק ממנה היא האם לאחר כל מה שקרה בין העמים האלו, האם יש סיכוי לזוג מעורב טורקי וארמנית? הסופרת לא ממש נכנסה לעומק הקורה בענין הזה אך הנושא הזה עומד באוויר ללא תשובה. שמה של הסופרת מעיד כי היא קרובה לנושא הזה עקב מוצאה.


אם כך נראה ספר הביכורים שלה, יש לדעתי בהחלט למה לצפות בהמשך.


ספר שנכנס ללב ולנשמה.

הירושה של אורהאן מאת אלין אוהנסיאן

בשנת 1915 התרחש מחדל שאותותיו נשמרים עד היום: תחת שלטון האימפריה העות'מאנית, מאות אלפי ארמנים נרצחו או גורשו מבתיהם.(מליון וחצי) משפחות נפרדו, חיים נקטעו וקהילות שלמות נעלמו.
וזאת, על אף שהשואה הארמנית אינה זוכה לזיכרון רחב ולעיתים נוטים לשכוח אותה כ"עבר רחוק".
סיפורם מלא כאב אבל גם בעמידה איתנה מול אימה בלתי נתפסת-כוח הישרדות- והוא מבקש מאיתנו להכיר, לזכור ולהתחבר לאנושיות שהייתה שם.
**
..."הכול ספוג ורווי בנוזל המר שלו. הצעירים שלנו רוצים שנחיה בו. הם רוצים לקבל עוד ועוד. מאיפה באת? בת כמה היית? איך הצלחת לשרוד? הם מכריחים אותנו לספר עליו שוב ושוב, לכתוב עליו, להקליט אותו, להכין סרטים. זה מתיש"....
"אולי הם חושבים שזה מרפא," ממשיכה סֵדָה. "השיתוף הזה בזוועות העבר. אבל לא בשבילי. אני לא רוצה שהם יתקעו לי את האצבעות בפצעים." היא זוקרת אצבע באוויר. "כל השנים האלה התפללתי לגֶלֶד, לקרום קשה על עור חסר תחושה שיכסה הכול. אבל אני כמעט בת תשעים, והדבר הזה עדיין מעלה מוגלה בחזה שלי כמו פצע פתוח."...(מתוך הספר)

**
הירושה של אורהאן מספר את סיפורו של אורהאן, נכדו של סב עשיר ומכובד שמשאיר צוואה מפתיעה המחליטה מי יירש את רכושו. הצוואה שולחת את אורהאן למסע, שבו, הוא מנסה להבין את החלטות הסב ומגלה סודות משפחתיים שנשמרו שנים רבות.
הוא נוסע למקומות שונים, פוגש דמויות שונות שמחזיקות מידע חשוב על העבר של המשפחה ומתמודד עם גילויים שמערערים את מה שהוא חשב שהוא יודע על משפחתו.
העלילה משתרעת בין ההווה לעבר ומציגה את ההשלכות של סודות משפחתיים, בחירות קודמות ואירועים היסטוריים שמעצבים את חיי הדמויות.
תוך כדי החקירה, אורהאן לומד על הקשרים בין הדורות, על הזהות שלו ועל המשמעות של הירושה שמקבל.
**

מצד אחד — הספר הוא סיפור אהבה, משפחה, חיפוש זהות, רוחניות ואנושיות. מצד שני — הוא נוגע בזיכרון קולקטיבי טראומטי, בהיסטוריה כואבת, ובשאלת האחריות לדורות הבאים.

הקריאה שלו דורשת תעצומות נפש — אבל מדגישה את חשיבות הזיכרון, ההוקרה לאלו שנפלו, והעובדה שהעבר, גם אם מכוסה באבק־שכחה, ממשיך להשפיע על ההווה.

**
סבתא רבתא של המחברת- אלין אוהנסיאן- הייתה ניצולה של רצח העם הארמני. סיפורה היה הבסיס לסיפור שאוהנסיאן מספרת ברומן הראשון שלה.

חשבתי להתעכב קצת בכתיבת הרשמים מהספר הנפלא והמיוחד הזה , ואצבעותי רצות על המיקלדת כדי לשחרר אותם.
אולי אפתח במשפט ספקני.

קשה לי להאמין כי מדובר בספר ביכורים. ואם כן אזי זכינו בכישרון מיוחד.

הספר הוא על השואה הארמנית והזיכרון שלה.
בכפר מעורב , סיוואס , ברמת אנטוליה, ( לא אנטליה של הכל כלול), על גבול ארמניה, חיה משפחה העוסקת בטווית קילים( מרבדי תפילה קטנים).
המשפחה ארמנית, והמרכיב של אהבה, וחיים משותפים עם הטורקים קיים.
הספר מלווה את המשפחה, חלק בסיפור ישיר וחלק בפלשבק.

זאת המסגרת.

בעצם הספר מציג נושאים יותר מורכבים:
- תגובת היחיד לחיי היום יום המשותפים.
- תגובת העם הארמני לשימור הזיכרון.
- תגובת האישה או הפרט הארמני למנגנון הזיכרון ה"רישמי".

למרות הנושא הכבד , בחרה המחברת אלין אוהנסיאן, בשיטה שהיא קלה לעיכול והיות והוא מפעפע ללא התנגדות גדולה מצד הקורא, הוא חודר למחשבתו והירהוריו.

הספר זרוע תובנות, פתגמים ואמרות מחכימות.
נתחיל בחיים המשותפים טורקים וארמנים. הספר מזהיר כבר בקריאה כי אסור לטעות:

האם אומרת לבנה: " רק תזהר"
" להזהר?"
" כן, להזהר" היא אומרת. " אתה יודע מה אמרו העצים כשהגרזן הגיע ליער?"
" לא, מה?"
"הידית היא משלנו"
היא אומרת ומחייכת את חיוכה הערמומי.
...
,אני לא מבין. אני העץ או הגרזן?" הוא שואל.
" מי יודע?" היא אומרת.

קראתי משפט זה כמה פעמים כדי להטמיע אותו ולהבינו על כל צדדיו.

וקצת על שימור הזיכרון והטיפול בניצולים.
לחלק מהם נבנה בית אבות מודרני בלוס אנג'לס, שממומן על ידי הקהילה העשירה.

אומרת הגיבורה: " כל מה שאנחנו עושים הוא פוליטי"..." אפילו הדברים שאנחנו בוחרים לא לעשות".

" בית האבות. לוס אנג'לס. הוא נמצא בכל מקום. לא נותנים לאף אחד לשכוח אותו. הוא במוזיקה, בפסל הארור הזה שבגינה, בבתי הספר ובסלונים. אי אפשר לפתוח ספר או לשתות כוס קפה בלי להתקל בו".
"במה להתקל?"
"בעבר".

" אני עייפה מהעבר, הייתי שם..
פעם אחת זה הספיק לי"
מדהים.

ועל השהות שלה בבית האבות:
"הפעם לא חיילים גרשו אותם מביתם אלא יקיריהם, אל המקום הזה המכונה בחוכמה "בית", גלות שניה.
במובנים מסויימים,הגלות הזאת גרועה יותר מהראשונה: ללקסיקון הזיכרונות המחרידים מתווספת הבושה העצומה של ההישרדות".

וחשבתי לעצמי:" ברור כי תייגנו את ניצולי השואה. האם לא מנענו מהם לצאת מהמשבצת הזאת?" לא יודע.

ואולי שימור זיכרון שכולל אהבה לאישה/נערה הוא לצייר עץ יחיד בחצר ביתה בכל מצביו החל מהנצו דרך לבלובו ועד השלכת שלו.

ולבסוף (אין זה הכל), קטע שהרבה מאיתנו לא עשו, והוא התחשבנות עם אלוהים.
בקטע מסויים של הגרוש, הרעב גובר.
האם מחזיקה בידה את הברית החדשה ומתחילה ללעוס את דפיה.
ואז היא אומרת:" על מה אתם מסתכלים?", היא מתיזה. " אם אלוהים לא אוכל את מה שהוא בישל, אז אני אעשה זאת במקומו... ועכשיו לכו...".


ויופיו הנוסף של הספר הוא בזה שהוא מתחפש, לספר חצי בלשי. על אותה דמות מסתורית סדה שזכתה בירושה שלא ברור מדוע.

רוצו לקרוא, ופנו זמן להירהורים על תכניו.

ספר שמתחיל בשנת 1990, בכפר קטן באנטוליה שבטורקיה, עם מותו של דדה, סב המשפחה ומי שייסד חברה מצליחה של אורגי קילים. בצוואתו משאיר דדה את רכושו למוסטפה בנו ולאורהאן נכדו, אבל את בית המשפחה שבכפר הוא מוריש לאשה אלמונית, קשישה, הגרה בבית אבות בלוס אנג'לס. אורהאן, שעזב את הכפר כבר לפני כמעט 10 שנים, בגיל 19, גר כמה שנים בגרמניה וכיום באיסטנבול, מנסה להבין מי האשה ולמה הוזכרה בצוואה. הוא טס ללוס אנג'לס, פונה לקשישה כדי שתסכים למכור או לוותר על הבית בו גרים דודתו ואביו כבר מעל 70 שנה, ומגלה שהקשישה מחזיקה סיפור עליו היא שומרת בסוד כבר 75 שנים. בפגישותיו איתה הסיפור חוזר לשנת 1915, לחיי הכפר בטורקיה, למלחמת העולם הראשונה ולרצח העם הארמני ע"י הטורקים.
ספר טוב ומהנה שמספר על תקופה איומה ועוול עצום שעד היום העולם לא ממש מכיר בו, בעיקר מסיבות פוליטיות

ספר מרתק.
על רקע השואה של העם הארמני.
מומלץ מאוד, ממש קשה להפסיק לקרוא.