• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
אני ליאונה

אני ליאונה

מאת גַּיִל הַרְאֶבֶן

הביקורת של פני

תמונה של פני
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
3.0
אני ליאונה

אני ליאונה

מאת גַּיִל הַרְאֶבֶן

הביקורת של פני

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
תמונה של פני
הוצאה לאור:אחוזת בית
שנת הוצאה:2014
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
נצחיה
לפני שנה

“אני לא יודעת מי האחראי על כתיבת הכריכה האחורית של ספרי אחוזת בית, ה"מנחם פרי" שלהם אם תרצו, אבל הוא”

3/8
ביקורות על אני ליאונה
הבאה
אורי רעננה
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
לפני 11 שנים

“גייל הראבן היא אומנית העברית, בעלת יכולת נפלאה להביא תחושות, כתיבה נפלאה של סיטואציות , אבל לא יודעת”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 10 שנים•1 דקות קריאה

אני ליאונה – גיל הראבן

הסופרת הראבן בעלת שם, כתבה 15 ספרים וזכתה בפרסים רבים, ביניהם פרס ספיר ופרס ראש הממשלה. בין הסיבות לפרס לספרה הנוכחי היא הייחודיות בו מתעדת הסופרת, משווה ומדמה, דמויות ואירועים על פי הספרות העשירה והמוכרת לרוב אוהבי הקריאה.

ספרה "אני ליאונה" הוא ספר עב כרס המכיל 540 עמודים. כתיבתו עשירה במיוחד, שפתו רהוטה ונעימה לקריאה.

אך מה בכל זאת? אני מרשה לעצמי להביא את דעתי כקורא מן השורה: הספר ארוך מדי. הדינמיקה בין הקטעים במהלך קריאת הספר אינה תמיד מרתקת. ההתרחשויות לעיתים חיוורות, ללא יצירת מתח לקורא. אני אישית, רותקתי בשליש האחרון של הספר שרק אז נקרא ברצף ועניין.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של IRomi
IRomi
תמונה של רץ
רץ
תמונה של michalro
michalro
תמונה של shila1973
shila1973
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
תמונה של לי יניני
לי יניני
תמונה של Command
Command
תמונה של מורי
מורי
9קוראים|גיל ממוצע60|44%נשים

על המבקרת

תמונה של פני

פני

ותיקה
חברה מזה 12 שנים
80 ביקורות•3 נבחרות•518 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של פני
פני
ותיקה
חברה באתר מזה 12 שנים
ביקורות80
ביקורות נבחרות3
לייקים שקיבלה518
דירוג ממוצע4.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת53ספרות מקורית13מתח ריגול והרפתקאות3

דיון על הביקורת

3 תגובות
פני
פני•לפני 10 שנים
לשילה ולאנקה, תודה לכן. וכם לכן חג פורים שמח.
shila1973
shila1973•לפני 10 שנים

תודה על הביקורת הכנה,

זממתי עליו וכעת הועבר למקום בטוח שבין האמצע ללקראת הסוף
אנקה
אנקה•לפני 10 שנים

אלו בדרך כלל החולשות בכתיבה של סופרים

ישראלים : השעמום שתוקף אותנו בקריאה. חג פורים שמח פני יקירתי.
3 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של פני

איש קטן, מה עכשיו?

איש קטן, מה עכשיו?

הנס פאלאדה

איש קטן, מה עכשיו? – הנס פאלאדה

לא ויתרתי לפאלאדה. לא סיימתי לקרוא את "השתיין" מאחר ולא יכולתי לשאת את אומללות הדמות, יחד עם זאת, נהניתי מאוד מספרו "לבד בברלין" ולכן לא ויתרתי והמשכתי לספר הנוכחי:

מסתבר, כי כתיבת הספר הייתה עבור הסופר תרפיה לאחר כל שנות הסבל שעבר בשתייה מופרזת ואשפוז בבית חולים לחולי רוח. לאחר מכן, הגיעה תקופת השלווה בה הכיר את רעייתו ולאחר זמן נולד בנם. ייתכן מאוד, כי אשתו שמשה לו כמודל ליצירת גיבורת העלילה.

בכתיבתו הוא בוחר את התקופה הכלכלית הקשה בין מלחמת העולם הראשונה והשנייה, בתחילת שנות ה-30. תקופה בה האבטלה הגיעה בגרמניה לארבעים אחוזים והפרנסה הייתה קשה במיוחד. הוא בוחר את הדמויות מהשכבה הנמוכה, קשות היום, עם הרצון הכביר לעבודה ולפרנסה, מעבידים אכזריים, כאשר רודף אותם הפחד והייאוש מהאבטלה. אינו פוסח על הקשיים בהשגת דיור למשפחה צעירה בהתהוותה, כשכל מאוויהם הוא לחיות חיים פשוטים למרות החישובים הכספיים היום יומיים. לכן, הסופר מתמקד בספרו בעוני וטוען ש"העוני אינו רק מצוקה, העוני הוא גם בר ענישה, העוני הוא גם פגם, העוני פירושו להיות חשוד..." ואנו נוכחים במהלך הקריאה כי צדק בדבריו.

הסופר לא שוכח לספר לנו על האושר שבאהבה. האושר שבזוגיות למרות ה"אין" ולא שוכח לשלב משפטי הומור ולהקל על הקורא את התוכן הכבד:
...לפני זמן מה רצתה לעשות משהו טוב עבורו והוסיפה לו ביצה לצד תפוחי האדמה המטוגנים...
...בואי הנה מגעילה שלי, מגעילה גדולה שלי, מגעילה יפה שלי, תתקרבי קצת, מגעילתי...

הוא לא שוכח חשבון קטן עם אלוהים, אך אני בטוחה שלא עושה זאת בכוונה רעה אך בכל זאת ייתכן שקיימת אצלו צביטה בלב:
...היהודי הקטן והמכוער שאלוהים לא התייחס אליו ברוב חסד בשעה שיצר אותו...

קיימת גם שמחת ההורות בהיוולד תינוק המחפה על הדלות הקשה בה הם חיים. הסופר ממשיך בסגנון ההומור ומהנה את הקורא:
...ובזרועותיה צרור לבן, ובצרור היה פרצוף זקן מופלג, אדום כעגבנייה, מכוער, מקומט בעל ראש מחודד בצורת אגס והדבר הזה צווח בקול רם, חודר ויללני...
...ושם הוא ראה אותם, בתוך שמונים או שישים מיטות, גמדים וננסים, זקנים ומקומטים, חיוורים ואדומים... הוא נעשה רגוע למחצה...

הוכחתי לכם במספר ציטוטים ובהבעת דעתי על איכות הספר. לא פלא שתורגם לשפות רבות ונמכר במיליוני עותקים. מומלץ בחום.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•פני
החברה הגאונה

החברה הגאונה

אלנה פרנטה

החברה הגאונה – אלנה פרנטה

המקום - שכונה קשת יום בנאפולי. התקופה - תחילת שנות החמישים של המאה העשרים.

תקופה בה הבנים במשפחה היו עובדים בעסק המשפחתי. במקום ללכת ללמוד היה בן האופה מצטרף למאפית אביו. הירקן בעל הסוס שמכר פירות וירקות, בכורו היה מסתובב ברחובות עם העגלה והסוס מדי בוקר, בקיץ ובחורף, בגשם ובשמש, למכור את מרכולתו. בנו של הסנדלר תיקן עם אביו את סוליות הנעליים. אחותו רצתה ללמוד: "אם תלך לבית ספר הקשה הזה שנקרא גימנסיה, תוכל לכתוב ספר לבד ואולי להיות עשירה." התגובה לא אחרה לבוא: "אז למה אחותך שהיא נקבה צריכה ללמוד?" תפקידן של הבנות לעזור לאימא. לערוך קניות, לבשל, לכבס ולתלות את הכביסה לייבוש בשמש.

זו הייתה תקופה בה הבעל הכה את האישה וזרק חפצים מהחלון. האח סטר לאחותו כאשר, לדעתו, לא התנהגה כיאות. תקופה בה אסור היה לבן לנגוע בבת, אפילו לא ברפרוף על כף ידה. אם עשה זאת, חטף מכות מאחיה. תקופה בה את הכלה רחצו ביום חופתה בגיגית נחושת.

נסחפתי לתקופה שנראתה לי עתיקת יומין ונהניתי במיוחד להכיר את שתי הדמויות המרכזיות שבספר שבהן הסופרת מתמקדת. אותן חברות בלב ובנפש, קשורות בקשר הדוק ומשפיעות אחת על השנייה לעיתים ללא מילים, כשכל אחת פונה לגורלה בין אם הוא מיועד לה ובין אם לאו ובין אם הוא מטרת חייה. אליהן משלבת הסופרת את דמויות השכונה שאינן יוצאות מחוצה לה, פרט ליוצאי הדופן שהפרוטה מצויה בכיסם. אותה שכונה נידחת שקיימים בה אלימות ועוני שקשה לצאת מהם. נהניתי מאוד לקרוא את ספרה של פרנטה.

ספרה של פרנטה הינו הראשון בסדרה של הרומנים הנפוליטניים הדן בילדות ונערות. בין כתביה הקודמים: אהבה מטרידה, ימי נטישה והבת האפלה.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•פני
השתיין

השתיין

הנס פאלאדה

ה ש ת י י ן - הנס פאלאדה

לאחר שקראתי את ספרו של פאלאדה "לבד בברלין" רציתי לעבור חוויה נוספת בספר אחר שלו. קיבלתי מהספרייה את ה"שתיין", כי לא היה להם משהו אחר פנוי.

ובכן, כשמו כן הוא – השתיין. אותו אדם שהטיפה המרה גורמת לו לשכוח את הדברים שאינו רוצה לזכור, מתחיל בקטנה ולאט נגרר עד שהופך לכזה שאינו יכול לוותר על השתייה. הכתיבה זורמת ועניינית. הסופר מתאר נפלא את הדמות, את המצבים בו הוא נמצא, התסכולים, האכזבות והידרדרות השליטה על חייו. הסופר מתאר כל כך טוב את הדמות הדיכאונית שכבר בעמוד 70 החלטתי שאיני ממשיכה לקרוא את ספרו, מאחר ואם בעמוד 70 הגיעה הדמות למצב דיכאוני כזה, מה יהיה מצבו לקראת סוף הספר? ולזה לא היה לי כוח נפשי כלל.

הסופר, למעשה, הגיע למטרתו גם מבלי שסיימתי לקרוא את ספרו. תיאור דמות על פרטיה ומצבו המדרדר של השתיין, ענו על כל הציפיות כבר עד עמוד 70. למי שיש את הכוח הנפשי מוזמן להמשיך ולקרוא את אחד מפלאי היצירה של הסופר.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•פני
הארנבת עם עיני הענבר

הארנבת עם עיני הענבר

אדמונד דה ואל

הארנבת עם עיני הענבר – אדמונד דה ואל

חלוקות הדעות בקשר לספר. רבים אמרו לי שעזבו את הקריאה לאחר כמה דפים, כי לא הייתה להם סבלנות להמשיך וכאלה שלא מצאו עניין. זה היה ציבור הקוראים שלא אהב את הספר, אך כנגדם ישנם כאלה שאהבו, קראו בשקיקה ונהנו לדעת עוד ולקבל מידע נרחב על...

ובכן, אני מודיעה מראש לכל מי שמצפה לעלילה, למתח, להתפתחויות – זה לא הספר המתאים וטוב יהיה שלא יתחילו לקרוא בו. לעומת זאת, אני לקרוא ולדעת עוד ועוד.
כבוד גדול להיות נצר למשפחת אפרוסי. כבוד גדול יותר הוא שאותו נצר מחליט לחקור, לקרוא, לתרגם, לראיין, לנסוע לכל המקומות בהם היה חלק למשפחה ענפה זו, ולכתוב על שורשיה ועל התקופה במשך ארבעה דורות. תחילתה באודסה, שם חלשה על התבואה, לאחר מכן, חלקם עבר לפריז, משם לווינה, כאשר לאחר מלחמת העולם השנייה מצאה את מקומה שארית הפליטה של משפחת אפרוסי באירופה, אמריקה ויפאן. הסופר מציין שאינו יודע אם זה ספר על המשפחה שלו, על הזיכרון או על עצמו או שזה ספר על חפצים יפניים קטנים.

ובכן, לדעתי, הספר נותן לקורא תמונה מלאה על תקופת מלחמת העולם הראשונה והשנייה ועל מעמדם של היהודים בתפוצות. וינה הייתה העיר השלישית באירופה, לאחר ורשה ובודפשט, בכמות היהודים שחיו בה. בווינה במאה העשרים יהודים חלשו על כל חיי הציבור. הכול היה נתון בידיהם. חלקם של היהודים על הבנקים היה 71 אחוזים, 65 אחוזים היו עורכי הדין. 59 אחוזים מכלל הרופאים ומחצית מהעיתונאים היו יהודים. יהודים היו עשירים מאוד, חיו ברמת חיים גבוהה, השתתפו במסיבות ובנשפים והיו כחלק מהאוכלוסייה. היהודים אהבו אמנות ורכשו דברי אמנות בעלי ערך. הקנאה בשל מעמדם הכלכלי והתרבותי בעבעה לעברם, הולידה לאט לאט את האנטישמיות שהגיעה לשיאה במלחמת העולם השנייה, בעת שהיטלר נכנס לאוסטריה ללא התנגדות האוסטרים ובשיתוף פעולה הדוק - אנשלוס. אז החלו רדיפות השנאה שנצברה שנים על ידי האוסטרים, הלאמת הרכוש, חלוקת דברי האמנות אם להיטלר או לאחרים כאשר חלקם נמכרו לאספנים לסיוע במימון המלחמה. חלק ממשפחת אפרוסי שנשאר בווינה, מצא את עצמו חסר כל, מעונה ומושפל.

האם הספר על חפצים יפניים קטנים? תוהה הסופר ואכן, הוא מגולל לנו את סיפור ה"נצקות" שעברו ארבעה בתים בכל תקופת ארבעת הדורות. אותן נצקות, פסלים יפאניים מזעריים בעלי ערך אמנותי רב מאוד, עשויים משנהב ומחומרים קשים אחרים, מקושטים לעיתים באבני חן, כמו הארנבת עם עיני הענבר. 264 פסלונים נרכשו על ידי ראש משפחת אפרוסי בדור הראשון ועברו בירושה מדור לדור עד אשר הגיעו ליורש האחרון שהוא הסופר – אדמונד דה ואל, אשר חקר אודותם ואודות אמניהם. בין דברי האמנות הבודדים ניצלו הנצקות משוד הנאצים.

ממליצה בחום לקרוא את הספר ולהיוודע על מעמד היהודים באירופה, החל מתקופת מלחמת העולם הראשונה ועד לאחר מלחמת העולם השנייה.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•פני
לבד בברלין

לבד בברלין

הנס פאלאדה

לבד בברלין – הנס פאלאדה

אני תמיד מגיעה באיחור רב לספר שמחצית המדינה כבר קראה אותו וכך קרה עם "לבד בברלין". לכן, כאשר לקחתי את הספר בידי הייתי בדעה שלא אכתוב דבר מאחר שכולם קראו אותו. אך במקרה זה, שהוא יוצא דופן בהחלט, שיניתי את החלטתי.

שלוש נקודות חשובות שגרמו לי להביע את דעתי:
משך זמן כתיבת הספר;
החשיפה לעולם הגרמני, מעלליהם והבדלי המעמדות בעת מלחמת העולם השנייה;
התמקדות תקופת השואה שאינה ביהודים ובמחנות השמדה.

מה הייתם מצליחים לכתוב במשך 24 יום? ודאי כמה מכתבים, אולי סיפור קטן או שיר אחד או שניים שהייתם חוזרים אליהם מדי יום עם תיקונים והוספות. אבל ספר? ספר בן 658 עמודים? האם הייתם מצליחים לכתוב ספר עב כרס, לבנות דמויות מקסימות שתשלמנה את העלילה? לתאר את העלילה לכל פרטיה כפי שהייתה באותה תקופה כאשר הדמויות משלימות את התמונה? אתם ודאי לא הייתם מצליחים לעשות זאת, אך הנס פאלאדה עשה זאת ב-24 יום ועשה זאת בהצלחה רבה.

הנס פאלאדה, גרמני, לוקח אותנו לתקופת השואה, למלחמת העולם השנייה, בה הוא חי ונושם את האווירה והמצב. בשונה מכל ספרי השואה שקראתי, הסופר מגלה לנו את פרצופו האמיתי של העם שלו ומתמקד בערב רב של דמויות גרמניות כמו: קציני ס.ס., חוקרים, כאלה המשרתים את המפלגה הנאצית הנחשבים לאליטה, עובר לקשיי היום הגרמניים, רעבים ללחם המוצאים את פרנסתם על ידי הלשנות וגנבות, או פועלים גרמניים העובדים בבתי חרושת תחת עיניהם הפקוחה של אלה מעליהם. בין כל הדמויות הגרמניות משלב הסופר מספר דמויות יהודיות שלא שפר עליהן גורלן.

בתיאוריו המפורטים על חיי היום-יום של הגרמנים, העוני, הסבל, הלשנות על חבריהם, גניבות, מחנות הריכוז שלשם היו מועברים והוצאות להורג של גרמניים "בוגדים" או שאינם נאמנים למפלגה, אין לסופר עכבות מלתאר את אופן החשיבה של השלטון והמפלגה הנאצית כלפי העם שלו, העם הגרמני:

...המפלגה הייתה הכול והעם – לא כלום; לתגמל ולהעניש – זו הדרך הטובה ביותר לשלוט; הם לא צריכים לחשוב רק לבצע. אנחנו חושבים בשבילם; שרצים נרדפים שיש להשמידם (בני אדם); הוא רדף אחרי אנשים כמו שציידים רודפים אחרי חזירים; בני העם האזרחים בחוץ, ברחובות ובבתי החרושת, חסרי משמעות בהשוואה לחברי המפלגה; הפועלים העניים, האנשים הקטנים וחסרי החשיבות, שבגלל מילה אחת יכולים להיכחד, כשנגדם ניצבים הפיהרר, המפלגה, כל המכונה המפלצתית זאת, עם כל העוצמה והברק שלה ...

אהבתי מאוד את תיאורי הדמויות כפי שתוארו במקרים רבים על ידי דמות אחרת בסיפור:

...פשפש פחדן שמוצץ את הדם של הנקבה; פרחח, תלמיד בית ספר בדמות מנהיג בהיטלריונגר...; זה מה שהמציא לעצמו הנחש הארסי בעל המשקפיים הנוצצים. פרחח ארור; חבר מפלגה שרוף, מלשין קטן, מוג לב, נבחן... הוא קצת מהכול: מרביץ מכות ומלשין וגם גנב...

מעניין היה לקרוא, כי השלטונות ביקשו מהסופר לכתוב ספר על היהודים בזמן המלחמה והסופר שלא רצה לכתוב על כך, העביר את הזמן בכתיבת שלושה ספרים מסוג אחר. מעניין דבר נוסף, הסופר מת לפני הוצאתו לאור של הספר "לבן בברלין". האם היה זה מוות טבעי??? זאת, כנראה, לא נדע אף פעם.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•פני
האנאלפביתית שידעה לספור

האנאלפביתית שידעה לספור

יונס יונסון

האנאלפביתית שידעה לספור – יונס יונסון

הסופר יונסון חוזר אלינו לאחר ספרו "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" ושוב בכתיבה מלאת הומור והשתלשלות של אירועים הזויים.

במהלך כל הקריאה העליתי חיוך על פני, נהניתי מההומור, מהאירועים ההזויים שמתחילים ולא נגמרים לכל אורך הספר. הנאתי הגיעה לשיאה כאשר הגעתי לקטע הראשון בו אותו סופר שבדי, אשר חי בעולם אחר משלנו, מחליט לשלב בספרו את...המוסד, את סוכני המוסד וכמובן שבשלב מאוחר יותר הוא מגיע לראש הממשלה אהוד אולמרט, והדרך לא רחוקה להזכיר את ציפי לבני. אנחנו, כנראה, הכי טובים בתחומים רבים וייתכן מאוד שכל העולם מכיר בידע ובמיומנות שלנו למרות שלא תמיד העולם מצדד בעדנו:

"...כולם ממילא נגד ישראל... כי עם המוסד לא מתווכחים... סוכן מוסד ישראלי לעולם אינו מאבד עשתונות..."

ואביא מעט מההומור שכלל כינויים לגיבורים או שמה של המפלגה הנקראת "תהרסו את כל הזבל הזה" והכול זורם בשפה מליצית:

"כך שמר על טמפרטורה קרירה של שק האשכים."
"אז ככה. אם את תעמדי על הראש בזמן שאנחנו... עושים את זה... אזי לזירעונים יותר קל..."
"להגיע לארמון עוד לפני השעה שש, כשהנשיא ירביץ כניסה."

קראתי בשקיקה את הספר ותוך ארבע ימים סיימתי אותו וזה אומר דרשני (רק להזכירכם, שאת הספר הקודם "המלכה היחפה" לקח לי חודש ימים לסיים וזה לא בגלל אורכו).

הספר זכה להצלחה כבירה ומבסס את מעמדו כיום של הסופר כאחד מגדולי ההומוריסטים בספרות.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•פני
המלכה היחפה

המלכה היחפה

אילדפונסו פלקונס

המלכה היחפה – אילדפונסו פלקונס

הסופר, המתמחה בהיסטוריה, חוזר אלינו לאחר "הקתדרלה ליד הים" עם ספרו "המלכה היחפה", הדן וחודר לנבכי נשמתם של הצוענים בתקופת המאה ה-18.

אתה יכול להשכיל מספרו אודות העם האומלל, אך יחד עם זאת, אתה פוגש בעם שלא ויתר על גאוותו, כאשר כל מעייני הממשל באותה תקופה היה להשמידו ולהכחידו מכל רחבי ספרד. היה מעניין לקרוא אודות הצוענים, בשילוב של אישה כושית ששוחררה מעבדות, הייתה מומחיות בייצור והכנת הטבק והגיעה לספרד מקובה שהיה אז המקור לייצור הטבק. מקור פרנסת הצוענים בספרד היה בין היתר בטבק וכלל גידול, גלגול, הברחות ועסקאות לא חוקיות.

בשפה רהוטה ועשירה מוביל אותנו הסופר לאותה תקופה ולעולם אחר שאנו מתוודעים אליו. עולם של סבל, עוני, רעב, עינויי הגוף והנפש, בהם לא בחלו השלטונות להשתמש בעם רצוץ ונדכא שרק פיתרון אחד עמד לנגד עיניהם והוא מאסר, עבודות פרך והשמדה המונית.

נהניתי להיוודע לכל מהלך חייהם של הצוענים, אך לדעתי, הסופר המשיך באריכות יתרה שהגיעה ל-640 עמוד (זכור לי, שגם בספרו "הקתדרלה ליד הים", דעתי הייתה שאפשר היה לקצר) וייתכן מאוד שדעתם של קוראים רבים שאפשר היה לצמצם מעט את הספר ולהוציא דברים שוליים.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•פני
גלבי

גלבי

איריס אליה-כהן

ג ל ב י – איריס אליה כהן

כבר בתחילת הקריאה שמחתי להיווכח כי הסופרת הרימה את הכפפה לכתיבת הנושא העלום ביותר במדינת ישראל במשך כיובל שנים, ואשר עד היום טרם פורסם לציבור הרחב פיתרון התעלומה.
מדובר על נושא כואב למדי - "חטיפת ילדי תימן ובני עדות המזרח מקום המדינה ועד אמצע שנות החמישים." כפי שמציינת הסופרת, למעלה משמונה מאות ילדים נעלמו, בלעה אותם האדמה. נלקחו בבוקר בריאים לבית החולים ולמחרת, כאשר הגיעו ההורים לבקר, הודיעו להם כי הילד או הילדה מתו. עשרות שנים נשאו המשפחות את כאבם המר. המתינו תוך חיפוש, בירור, הליכה שוב לבית החולים ושאלות לכל מי שרק יכול להמציא להם קרן אור אחת. על כל אלה לא קיבלו מענה ולא העלו דבר בחכתם. הם נשאו אתם את הכאב והגעגועים, לעיתים, עד קברם.
טבעי בעיני שאקרא בשקיקה את הספר על מנת לגלות שמץ של מידע, משהו, גרגר קטן מסוד גדול, אך לצערי הסופרת לא חידשה לי מאומה. לא חידשה דבר מכל מה ש"ידענו" עד כה. והאמת ניתנת להאמר, כי לא ידענו דבר בעבר וכיום המצב אינו שונה. בספרה משתמשת הסופרת בבלש כדי שאולי דרכו תימצא אחותה התאומה שנעלמה, אך לצערי אין חשיפת מידע על ידי הבלש מסיבת "סודיות". מאחר והנושא הוגדר על ידי הממשלה כ"סודי" ואין אפשרות לגשת למסמכים, הסתתר הבלש בספר מאחרי סיבה זו, וחבל.
הסופרת מספרת לנו בעיקר על שתי משפחות. אחת, היא המשפחה התימנית שלה נעלמה האחות תאומה לבתם. והשנייה, משפחה אשכנזית שהילדות חברות מילדות ונשארו בקשר כל השנים. על הסיבה הנוספת תקראו בספר. הסופרת מחלקת את העלילה לתקופות, משנת 1959 ועד 1983, תוך שהיא עוברת מתקופה לתקופה ללא סדר כרונולוגי, מספרת על כל משפחה וחוזר חלילה.
אהבתי לחזור אחורה לבית הספר העממי ולהווי אותה תקופה. הסופרת מספרת לנו על לכידת אייכמן ומשפטו בישראל בתחילת שנות השישים. מחזירה אותנו לימי השואה לסבל היהודים במחנות, בהם הייתה גם אם המשפחה האשכנזית. אהבתי את הדמות של האימא במשפחה האשכנזית המתבטא בחוש ההומור הגלותי המתובל באידיש ובאופן הדיבור שלה. משפטים ארוכים שיכולים לכלול את מצבה הנפשי העגום, הוראות ליד השולחן, לחזור למצבה ולחנך את הבן. כל זה ללא אתנחתא כלל:
..."אדיבה מה את חושבת שיש לי כוח לטפל בכל המשפחה חסר לי צרות משלי ותרחיקי את הכוס מקצה השולחן עוד רגע היא תיפול ותתנפץ אוי אלוהים למה זה מגיע לי מה עשיתי שזה מגיע לי בן עמי אומרים תודה כשקמים מהשולחן..."
זה ספרה השלישי של הסופרת – "מכתוב" שזכה בפרסי שרת התרבות ורמת-גן "ו"דושינקא, נשמה" אשר היה מועמד לפרס ספיר.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•פני
רסיסים

רסיסים

אן מייקלס

ר ס י ס י ם

קיבלתי המלצה לקרוא את הספר "רסיסים". כאשר בקשתי אותו בספריה הסתבר ששלושה סופרים הוציאו ספר בשם "רסיסים": אסתר קר, אן מייקלס וארן סודרי. כמובן שלא ידעתי איזה מהם הוא המומלץ, לכן ביקשתי אותם. נמסרו לי השניים הראשונים, והרי דעתי על ספרה של אן מייקלס (את "רסיסים" של אסתר קר קראו בעמודה שלה):


רסיסים מאת אן מייקלס – כפי שנכתב בכריכה האחורית, הספר בנוי משני חלקים. אהבתי מאוד את החלק הראשון שהוא קצר יותר. הפרק מספר על השואה, כאשר הפעם המקום הוא האי זקינטוס היווני. מעניין היה להיוודע, שגם במקום זעיר ושכוח אל פעלו הנאצים ללא רחם במלחמת העולם השנייה.

לצערי הרב, לחלקו השני של הספר לא התחברתי ולא אהבתי. הסופרת, שהיא משוררת וזהו ספר הביכורים שלה, השתמשה בפילוסופיה רבה מדי וזאת בנוסף לקפיצות בדמויות, באירועים ובתקופות, ללא מתח, ללא הפתעות או אירועים חריגים. פשוט את החלק הזה של הספר לא אהבתי, אך בשום אופן לא מוותרת על חלקו הראשון. לא אחדש לכם - הכול עניין של טעם אישי.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•פני

ביקורות נוספות על "אני ליאונה"

אני ליאונה

אני ליאונה

גַּיִל הַרְאֶבֶן

מניה גיד 'כם, קשה לסקר ספר כזה. 539 עמודים של ספר שונה, שדומה לו לא ממש זכור לי.
ליאונה נולדה וגדלה באפריקה לצמד הורים ישראלים. האב עסק בענייני איסום תבואה ושיפור הכלכלה של אותה מדינה בה גרו. וכרגיל באפריקה, המצב יכול היה להשתנות בן לילה ואז השהות שם הפכה למסוכנת. משקרה הדבר, הוחלט לשלוח את ליאונה לקיבוץ, לסבתה.
ליאונה היתה בערך בת 12 משהגיעה לקיבוץ. שפתה של ליאונה התבטאה בעיקר במשלב גבוה וזה זיכה אותה בכינוי משונה. אמנם בחברת הילדים לא היה לה קשה, אבל היא היתה לבד בהתחלה למרות שגרה כנהוג בקיבוץ בחדר בו היו רק בני גילה.
עד לתקרית. התקרית עם צפע.
צפע היה כינויו של צפריר, וכשהרג נחש צפע זכה לכינוי שלו. וכך, במשך החיים, צפע זכה להיות גם החבר של אחותה החורגת וגם זה שכמעט הביא למותה של ליאונה. אבל בל אקדים את המאוחר.
סבתה של ליאונה היתה אמו של אביה, שלאחר הגעתה של ישראל, נעלם במטוסו הקטן אי שם באפריקה. הסבתא שמרה היטב על ליאונה, שמצידה החלה לרכוש הערכה בשל יכולת ההתבטאות שלה. אבל הקשר של ליאונה היה עם עוד זקנה בקיבוץ, אחת פאני, שנעשו חברות.
אבל במשך הזמן ליאונה חשה שהקיבוץ סוגר עליה וברחה לאחר נקמה קטנה אחת בצפע. היא הגיע בדרך לא דרך למושב דתי כלשהו, שם "אימצו" אותה זמנית ודאגו לבגדים צנועים ולהעברתה למוסד דתי לימודי לנערות, שם ניסתה ליאונה להתקרב לדת ושם הכירה את מרים חברתה.
מכאן הסיפור מתחיל להסתחרר ואם עד עתה הספר היה מתוק, מעתה הפך למרתק. ברקע שני בחורים קרובים לליאונה. גבריאל, טייס מהקיבוץ, אנטיתזה לצפע, שאמנם התחתן עם מיכל, אבל ביקר את ליאונה בירושלים ואף נשק לה ולא פעם. השני היה דדי, בנו של עורך הדין שטיפל בענייניה של מרים, טיפוס לא קטן, שיזם עבור ליאונה חובבת הקריאה והלימוד, מיזם שעיקרו לימוד עבור אחרים, ביקור בשיעורים באוניברסיטה, סיכום, תרגום, כתיבת עבודות וכך הלאה. מסחרר כמו שזה נשמע, דמיוני ו... עובד. אני כבר לא מדבר על רשימות לעיתונים בשם ארבעה-חמישה פסבדונים. כל זאת כשהיא חיה במרתף קר בירושלים, מרתף בית בו חיים סטודנטים המסכימים להעביר אותה מדור סטודנטים אחד לאחר, שתמשיך לגור שם ותשלם רק חשמל. והיא הקטנה בת אולי שמונה עשרה, מבלה במקומם בשיעורים, מתרגמת ומסכמת ומגישה עבודות.
אבל צפע לא מוותר. טיפוס חולני שכמותו לא ינוח ולא ישקוט עד שיביא לכיליונה של ליאונה.
מי כלה ומי נותר, תצטרכו אתם לגלות.
חוויית קריאה מהנה ומענגת ביותר.

לפני שנה•
★★★★★
•מורי
אני ליאונה

אני ליאונה

גַּיִל הַרְאֶבֶן

אני לא יודעת מי האחראי על כתיבת הכריכה האחורית של ספרי אחוזת בית, ה"מנחם פרי" שלהם אם תרצו, אבל הוא או היא שלחו אותי לשיעור ספרות. זה מה שכתוב על הכריכה האחורית של הספר "אני ליאונה": "זהו רומן ששואב את השראתו ממסורת הרומנים הפיקרסקיים הגדולים של המאה התשע-עשרה". אבל אני, אין לי ולו שמץ של מושג מה המשמעות של "פיקרסקי" ומה זה אומר על הרומן הזה. ובכן, הלכתי אל ספרי העזר, או למעשה אל האתרים שמייצגים אותם בימינו. באתר בשם "אנציקלופדיה של הרעיונות" מצאתי כתוב ככה:

ז'אנר ספרותי ומטאפורה תרבותית בעידן של אי-ודאות. השם נגזר מהמילה הספרדית פיקרוֹ (נוכל). הרומן הפיקרסקי הראשון, לסריו איש טורמס, פורסם בספרד ב-1554, אף כי שורשי המסורת הפיקרסקית קדומים יותר. הז'אנר מאופיין על-ידי גיבורו: נווד שנון החי על הגבול שבין נוכלות ופשע לבין חיים ביושר ובהגינות. נדודי הגיבור מלווים בטון מורליסטי מבדח ואירוני ומהווים הזדמנות לפנורמה ביקורתית רחבה של החברה בזמנו.... הנרטיב הפיקרסקי מתאפיין במבנה קטוע ואפיזודי. הוא חושף את תודעת הנווד: חילופי אדונים, חילוף של צורות חיים, אופנות ופילוסופיות שלצדי הדרך. ... משבר הערכים זוכה לייצוג נאמן ברומן הפיקרסקי. הגיבור פועל בעולם של אי-יציבות והיעדר ביטחון בסיסי – עולם שבו פורטונה, אלת המזל, היא הגבירה המובילה. פורטונה זו, המתעללת בפיקרו ומגלגלת אותו בדרכי החיים, מתגלה לעתים קרובות כאלה בוגדנית: לא תמיד מאיר המזל את פניו לגיבור הזקוק לו כל כך. החיים נפתחים אל ההימור המסוכן שתוצאתו היא "ההליכה על הסף", הפלירט עם התהום והניהיליזם.

אני לא יודעת אם התיאור הזה החכים אותי בהרבה, אבל הוא מאפשר לראות את העלילה הקצת מוזרה של הספר הזה מנקודת מבט דון-קישוטית שכזו. שמה של הגיבורה - ליאונה - ניתן לה על ידי הוריה באפריקה. אביה הוא "מאסם תבואה" לפחות לכאורה, וקיבל היתר לואימה מסתגרת בביתה מוכת מיגרנות. אפריקה זו תחנה ראשונה במסע החיים של ליאונה, גיבורת הסיפור המתארת אותו בגוף ראשון. די מהר בתחילת הסיפור מגיעות הסבתות של ליאונה, דרורה הישראלית מהקיבוץ ובקי האמריקאית ושתיהן רבות עליה ועל גורלה. ידה של דרורה על העליונה, וליאונה נוסעת אל הקיבוץ. בקיבוץ היא ילדה זרה ומוזרה, אחותה נורית מתנכרת אליה, החבר של אחותה מתעלל בה, הילדים בשכבת הגיל אינם מתעניינים בה, וסבתא שלה לא מאוד אוהבת לדבר. ליאונה, ששמה מוחלף כעת והוא לי, מוצאת לה זקנה תמהונית להתחבר אליה, ושוקעת בספרים. הספרים הם אלה המלווים את לי-ליאונה, והם אלה שמלמדים אותה מה שהיא צריכה לדעת על החיים ועל העולם. והיא עדיין זרה ומוזרה, הדיבור שלה לא תואם, הלבוש שלה לא הולם, והמתעללים בה גוברים. היחיד שבה להגנתה הוא גבריאל המלאך, נער מבוגר שכולם קוראים לו "קוף". הקיבוץ חולש על לא מעט פרקים מהספר ורוב שנות ההתבגרות של ליאונה, ולכן לא ממש הבנתי מה הופך אותה לנוודת.

אלא שלילה אחד כלים כל הקיצים, לי מתנקמת בחבר של אחותה, והיא בורחת מהקיבוץ. כאן מתחילים כמה גלגולים, בהעלמת השם והזהות שלה, ובמחסור תמידי בכסף ובמשאבים. היא פוגשת כמה אנשים דתיים, מגיעה לקהילת חוזרים בתשובה ומהם לסמינר בירושלים. שם היא פוגשת חברה טובה ואחר כך מגורשת בחרפה, ומשם מתגלגלת בדרכים לא דרכים אל בית הספרים הלאומי ואל המזכירה פורטונה (!) ומשם לאוניברסיטה, לחבורת ציירים ואמנים, למיזם עסקי, ולאחר טלטולים רבים ומרובים אל המנוחה ואל הנחלה. לא כל הגלגולים והמאורעות הגיוניים או סבירים, אבל אם נסכים שהגדרנו את הז'אנר בתור "פיקרסקי" אז אלה חלק מהכללים הבסיסיים.

גיל הראבן כותבת מאוד מאוד יפה. ליאונה מתארת בגוף ראשון את מה שקורה לה, אבל בהיותה שילוב של נערה מאוד מאוד חכמה, אבל גם מאוד מאוד תמימה, היא הופכת להיות מספרת לא אמינה והסיפור גולש שוב ושוב לסרקזם מובלע על האנשים שליאונה פוגשת, על המציאות, על הפער בין הספרות של המאה התשע עשרה אל החיים. הספר אכן ארוך מעט מעל המיטבי לרומנים - יש בו יותר מחמש מאות עמודים, והם מסתיימים לא הרבה אחרי שליאונה מגיעה לבגרות, אבל אני נהניתי לקרוא אותם. ולראייה - המשכתי לקרוא את הספר בימי חול, על אף שבדרך כלל הרשתות החברתיות והמסכים למיניהם מסיחים את דעתי מקריאה ועל כן רוב הקריאה שלי היא בשבת. אהבתי את האיזכורים הרבים לספרים ואת התחרות שעשיתי עם עצמי מה קראתי ומה לא. וגם בסוף למדתי מונח חדש בספרות, אז בכלל שווה.

לפני שנה•נצחיה
אני ליאונה

אני ליאונה

גַּיִל הַרְאֶבֶן

גייל הראבן היא אומנית העברית, בעלת יכולת נפלאה להביא תחושות, כתיבה נפלאה של סיטואציות , אבל לא יודעת לעצור בזמן.
ליאונה היא ילדה/נערה/אישה, שגדלה בסביבות משתנות החל מילדות באפריקה לאב ישראלי יוצא קיבוץ, נוכח /נפקד בגלל עבודתו כיועץ חקלאי שם, ולאם ממוצא אמריקאי ,שמגדלת אותה על ברכי הספרות הקלסית הטובה והחיים החופשיים הכוללים רחיצה משותפת בעירום באגם שורץ היפופוטמים.
האם מגוננת על ליאונה בכל כוחה ובמידה רבה מבודדת אותה מהתמודדות עם החיים והארועים.
בתחילת הנעורים וההתבגרות , נפרדת ליאונה מחיים אלו ומאימה ומתלווה לסבתה הקיבוצניקית לישראל.
סבתה אוהבת בדרכה, קשוחה מבחוץ, ממיסדי המשק, נאמנה לאידאולוגיה החברתית הישנה של הקיבוץ, ובעלת השפעה על סביבתה.
כאן מתחיל תהליך התבגרות מיוחד, מין חשיפה לעולם הנוקשה של הקיבוץ והתיחסותו הנוקשה לזר שאינו "בן משק". תגובתה של ליאונה שמנסה להמשיך את עולם הערכים שבו גדלה תוך כדי בריחה אל דמויות מהספרים שקראה , החל מ"אנה קרנינה" "אנקת גבהים " ועוד ועוד.
זהו מנגנון פוגעני שמוביל ניכור, של הסביבה אליה ושלה אל הסביבה, ואל עצמה.
העלילה מציגה המון תפניות בחיי גיבורתנו שלא אפרטם כדי לא לפגוע בהנאת הקריאה.
וכאן מתחילה חולשתו של הספר.
גייל הראבן לא החליטה במה יתמקד הספר: מפגשים של תרבויות? הצגת הישראלי התמהוני, הארוגנטי, יודע כל, המכוער? או הקונפליקט הפנימי של ליאונה.
לקראת הסיום, היתה לי הרגשה כי גם לסופרת לא ברור הקו שבו עליה לנקוט, ואז מופיע " דאוקס אקס מכינה", או "האל מן המכונה", כדי לפתור את הפלונטר של העלילה ושל נפש ליאונה.
לצערי מול הקוים הברורים המעודנים, התיאורים היפים, בא נפתול בעלילה , צורם, גס, ולא עניני (איני מגלה מהו, כי הדבר יפגע בקוראים).
אני יכול להרגיע את הקוראים כי נפתול זה הוא בחזקת תיק"ו ( תשבי יפרש קושיות ויתרצם) תלמודי, לבעיות שלא נמצא להם תשובה בדיונים בתלמוד ובמשנה.
אפשר לראות בו יסוד נוצרי בבחינת האדם הלוקח וסופג את חטאי הכלל.
לו היה הסיפור נעצר במחציתו, היינו נשכרים כולנו.
בכלל אני חושב כי סופרים מרגישים צורך "לסגור קצוות" , לכל הדמויות בעלילה. וצורך זה הוא גורם מוריד איכות ולא משפר אותה.
ועכשיו מדוע או אפילו מומלץ לקרוא את הספר? בגלל עושרו הלשוני, יכולת תימצות הדימויים, תיאורים ריאליים ולא סכריניים, מלאכותיים.
אביא כמה טעימות .
כבר בתחילת הספר(ע 15), מספרת ליאונה :"לדברי אימי , הייתי בת שישה חודשים כשהשמעתי את המילים הראשונות שלי. אבי אמר שכבר ברחם פיטפטתי, שכבר אז היו לי רעיונות והמצאות ושמלכתחילה ברור היה שנחנתי בכשרונות רבים, ושאיני נזקקת לאוזן שומעת כדי לבטא אותם"
כך בשלושה משפטים נהדרים יוצרים דמות ומוטו של ספר.
ההבדל בין תרבויות ההורים מוצג דרך הסבתות ( ע 42): "סבתה בקי היתה רכה. סבתה דרורה - קשה: ממין הנשים ששנים של עבודה בשמש כילו כל עודף שהיה בהן".
כיצד מדומיין הקיבוץ ומשפחתה שם( ע 45):"אחותי, כך דמינתי, מקבלת את פניו של כל בוקר בפשטות לב צנועה, כי הקיבוץ, שהוא כמו מינזר ללא אל, ודאי מכוון את הלב לפשטות."
תיאור הסתגלות והיכרות ראשונית בקבוצת הילדים בקיבוץ(ע 68):"חברי לקבוצה הלכו והתבדלו לי לאחר שלמדתי את שמותיהם"
כדי לתאר את מעמדה של הסבתה בקיבוץ (ע 164), מתוארת סצינה שבה ליאונה ואחותה עומדות במירפסת וליאונה מביטה מבעד לחלון אל הבית שבו סבתה מתאבלת על בנה(אביהן של הבנות), במשפט הבא:" יכולנו לראות את האנשים נעים סביב הכס של סבתי"
מכמנים כאלו טמונים בספר הזה.
אישית הייתי קורא את הספר רק בגללם.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אורי רעננה
אני ליאונה

אני ליאונה

גַּיִל הַרְאֶבֶן

אהבתי מאד את הספר של גייל הראבן, "אני ליאונה". כשגמרתי אותו, לא הייתי מוכנה לקבל את דין הסופרת שהספר אכן תם ועלי להיפרד מסיפורה המיוחד והמרתק של הגיבורה. הזדהיתי עם הגיבורה ועם רגעי המצוקה הרבים שליוו את פרידתה מהוריה והשהיה בקיבוץ. קיוויתי ו"התפללתי" לשלומה כשברחה ממנו חסרת כל והערצתי אותה על כוחות הנפש שגילתה ועל האחזותה הנואשת בספרים. נכון, קצת הפריעה לי העובדה שהיא מוצאת את חברתה האבודה במקום שבו היא מוצאת אותה, לא אגלה איפה כדי לא לקלקל, יש פה תפר קצת גס, אבל הספר כל-כך מקסים שמי שם לב לקטנות שכאלה. נכבשתי מהרגע הראשון ולא רציתי שייגמר. ממליצה מאד.

לפני 10 שנים•חנה'לה
אני ליאונה

אני ליאונה

גַּיִל הַרְאֶבֶן

ספר מקסים! מזמן לא קראתי ספר כל כך חודר שכתוב בשפה כל כך עשירה ויפהפיה, בהחלט ספר שאסור לפספס, במיוחד לאוהבי ספרים כמונו. הספר משלב בתוכו משפטים מקלאסיקות כגון: מדאם בובארי, נשים קטנות, יריד ההבלים, אנה קראנינה ועוד.
הספר לא קל לקריאה ולקח לי זמן להישאב לתוכו. מהרגע שנשאבתי, לא יכולתי להפסיק לקרוא. קל מאד להזדהות עם הגיבורה, אהבותיה, פחדיה, קשייה והתמודדותה עימם.
הגיבורה, ליאונה, נולדה באפריקה. בילדותה היו לה חיים שמחים, הורים אוהבים. אביה עסוק בעבודתו ועל אמה נופלת "קללת המיגרנה" לעיתים תכופות ולכן בהיעדר אנשים שיטפלו בה, היא שוקעת בקריאת ספרים והם משמשים לה מודל להתנהלות בחייה.
יום אחד ליאונה עוברת ארוע קשה בבית הספר והוריה מחליטים לשלוח אותה לישראל לגור עם סבתה בקיבוץ. שם היא מתחילה את מסע חייה הלא פשוט. בקיבוץ היא מתמודדת עם שנאה והתעללות ומנסה למצוא בספרים פתרונות ודרכים להתמודדות. היא מקשיבה לגיבורים מהספרים ומתייעצת איתם כיצד להתמודד עם הקשיים.
למרות הקשיים בקיבוץ ליאונה מוצאת לה דמויות טובות לאהוב ולהיות נאהבת. גם את הקיבוץ היא נאלצת לעזוב והיא מגיעה לקהילה חרדית ואחר כך לחברה אקדמאית-בוהמיינית בירושליים ופוגשת בדרכה מגוון טיפוסים שכדי להתנהל מולם היא פונה לגיבורי הספרים שלה לקבלת עצות.
ליאונה היא גיבורה ראוייה להערצה, שפתה הגבוהה באה לה מקריאת הספרים והיא נחשבת "מוזרה" בעיני הסובבים אותה.
ליאונה לא נכנעת לקשיים הפיזיים והנפשיים שאיתם היא נאלצת להתמודד ולא מוותרת על חיפוש הטוב בעולם. היא מחליטה שהיא תהיה "גיבורת חייה" והיא לא מוותרת לעצמה ולא נכנעת לקשיים. היא לוחמת אמיתית ראוייה להערצה.
ממליצה בחום!

לפני 11 שנים•
★★★★★
•תושיק
אני ליאונה

אני ליאונה

גַּיִל הַרְאֶבֶן

כגודל הציפייה...
הספר מתחיל נחמד ואז לאט לאט גיליתי שהילדה שבה התאהבתי הפכה לסבתא טרחנית,כזו שאם הייתי מכירה בחיים הייתי מתרחקת ממנה כמו מאש. היא מדברת בשפה גבוהה מדי לגילה, נוטה לדרמות מיותרות, מתנשאת, מסבכת את עצמה בדברים שבקלות יכלה להמנע מהם ובעיקר חושבת על עצמה גבוהות מסיבה לא ברורה בעליל.

סיימתי את הספר כי כבר התחלתי ולא היה לי נעים מעצמי לוותר כל כך מהר, אבל מחצי הספר אני מודה שסבלתי.מעדיפה טיפול שורש ללא הרדמה.

לפני 11 שנים•ליאורה
אני ליאונה

אני ליאונה

גַּיִל הַרְאֶבֶן

מעולה, נוגע . המשך יבוא...

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אבא של נרא