ביקורת ספרותית על אני ליאונה מאת גיל הראבן
ספר בסדר דירוג של שלושה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שני, 28 ביולי, 2014
ע"י אורי רעננה


גייל הראבן היא אומנית העברית, בעלת יכולת נפלאה להביא תחושות, כתיבה נפלאה של סיטואציות , אבל לא יודעת לעצור בזמן.
ליאונה היא ילדה/נערה/אישה, שגדלה בסביבות משתנות החל מילדות באפריקה לאב ישראלי יוצא קיבוץ, נוכח /נפקד בגלל עבודתו כיועץ חקלאי שם, ולאם ממוצא אמריקאי ,שמגדלת אותה על ברכי הספרות הקלסית הטובה והחיים החופשיים הכוללים רחיצה משותפת בעירום באגם שורץ היפופוטמים.
האם מגוננת על ליאונה בכל כוחה ובמידה רבה מבודדת אותה מהתמודדות עם החיים והארועים.
בתחילת הנעורים וההתבגרות , נפרדת ליאונה מחיים אלו ומאימה ומתלווה לסבתה הקיבוצניקית לישראל.
סבתה אוהבת בדרכה, קשוחה מבחוץ, ממיסדי המשק, נאמנה לאידאולוגיה החברתית הישנה של הקיבוץ, ובעלת השפעה על סביבתה.
כאן מתחיל תהליך התבגרות מיוחד, מין חשיפה לעולם הנוקשה של הקיבוץ והתיחסותו הנוקשה לזר שאינו "בן משק". תגובתה של ליאונה שמנסה להמשיך את עולם הערכים שבו גדלה תוך כדי בריחה אל דמויות מהספרים שקראה , החל מ"אנה קרנינה" "אנקת גבהים " ועוד ועוד.
זהו מנגנון פוגעני שמוביל ניכור, של הסביבה אליה ושלה אל הסביבה, ואל עצמה.
העלילה מציגה המון תפניות בחיי גיבורתנו שלא אפרטם כדי לא לפגוע בהנאת הקריאה.
וכאן מתחילה חולשתו של הספר.
גייל הראבן לא החליטה במה יתמקד הספר: מפגשים של תרבויות? הצגת הישראלי התמהוני, הארוגנטי, יודע כל, המכוער? או הקונפליקט הפנימי של ליאונה.
לקראת הסיום, היתה לי הרגשה כי גם לסופרת לא ברור הקו שבו עליה לנקוט, ואז מופיע " דאוקס אקס מכינה", או "האל מן המכונה", כדי לפתור את הפלונטר של העלילה ושל נפש ליאונה.
לצערי מול הקוים הברורים המעודנים, התיאורים היפים, בא נפתול בעלילה , צורם, גס, ולא עניני (איני מגלה מהו, כי הדבר יפגע בקוראים).
אני יכול להרגיע את הקוראים כי נפתול זה הוא בחזקת תיק"ו ( תשבי יפרש קושיות ויתרצם) תלמודי, לבעיות שלא נמצא להם תשובה בדיונים בתלמוד ובמשנה.
אפשר לראות בו יסוד נוצרי בבחינת האדם הלוקח וסופג את חטאי הכלל.
לו היה הסיפור נעצר במחציתו, היינו נשכרים כולנו.
בכלל אני חושב כי סופרים מרגישים צורך "לסגור קצוות" , לכל הדמויות בעלילה. וצורך זה הוא גורם מוריד איכות ולא משפר אותה.
ועכשיו מדוע או אפילו מומלץ לקרוא את הספר? בגלל עושרו הלשוני, יכולת תימצות הדימויים, תיאורים ריאליים ולא סכריניים, מלאכותיים.
אביא כמה טעימות .
כבר בתחילת הספר(ע 15), מספרת ליאונה :"לדברי אימי , הייתי בת שישה חודשים כשהשמעתי את המילים הראשונות שלי. אבי אמר שכבר ברחם פיטפטתי, שכבר אז היו לי רעיונות והמצאות ושמלכתחילה ברור היה שנחנתי בכשרונות רבים, ושאיני נזקקת לאוזן שומעת כדי לבטא אותם"
כך בשלושה משפטים נהדרים יוצרים דמות ומוטו של ספר.
ההבדל בין תרבויות ההורים מוצג דרך הסבתות ( ע 42): "סבתה בקי היתה רכה. סבתה דרורה - קשה: ממין הנשים ששנים של עבודה בשמש כילו כל עודף שהיה בהן".
כיצד מדומיין הקיבוץ ומשפחתה שם( ע 45):"אחותי, כך דמינתי, מקבלת את פניו של כל בוקר בפשטות לב צנועה, כי הקיבוץ, שהוא כמו מינזר ללא אל, ודאי מכוון את הלב לפשטות."
תיאור הסתגלות והיכרות ראשונית בקבוצת הילדים בקיבוץ(ע 68):"חברי לקבוצה הלכו והתבדלו לי לאחר שלמדתי את שמותיהם"
כדי לתאר את מעמדה של הסבתה בקיבוץ (ע 164), מתוארת סצינה שבה ליאונה ואחותה עומדות במירפסת וליאונה מביטה מבעד לחלון אל הבית שבו סבתה מתאבלת על בנה(אביהן של הבנות), במשפט הבא:" יכולנו לראות את האנשים נעים סביב הכס של סבתי"
מכמנים כאלו טמונים בספר הזה.
אישית הייתי קורא את הספר רק בגללם.
8 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
רץ (לפני 3 שנים ו-3 חודשים)
יופי של ביקורת





©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ