ביקורת ספרותית על אני ליאונה מאת גַּיִל הַרְאֶבֶן

---

אני לא יודעת מי האחראי על כתיבת הכריכה האחורית של ספרי אחוזת בית, ה"מנחם פרי" שלהם אם תרצו, אבל הוא או היא שלחו אותי לשיעור ספרות. זה מה שכתוב על הכריכה האחורית של הספר "אני ליאונה": "זהו רומן ששואב את השראתו ממסורת הרומנים הפיקרסקיים הגדולים של המאה התשע-עשרה". אבל אני, אין לי ולו שמץ של מושג מה המשמעות של "פיקרסקי" ומה זה אומר על הרומן הזה. ובכן, הלכתי אל ספרי העזר, או למעשה אל האתרים שמייצגים אותם בימינו. באתר בשם "אנציקלופדיה של הרעיונות" מצאתי כתוב ככה:

ז'אנר ספרותי ומטאפורה תרבותית בעידן של אי-ודאות. השם נגזר מהמילה הספרדית פיקרוֹ (נוכל). הרומן הפיקרסקי הראשון, לסריו איש טורמס, פורסם בספרד ב-1554, אף כי שורשי המסורת הפיקרסקית קדומים יותר. הז'אנר מאופיין על-ידי גיבורו: נווד שנון החי על הגבול שבין נוכלות ופשע לבין חיים ביושר ובהגינות. נדודי הגיבור מלווים בטון מורליסטי מבדח ואירוני ומהווים הזדמנות לפנורמה ביקורתית רחבה של החברה בזמנו.... הנרטיב הפיקרסקי מתאפיין במבנה קטוע ואפיזודי. הוא חושף את תודעת הנווד: חילופי אדונים, חילוף של צורות חיים, אופנות ופילוסופיות שלצדי הדרך. ... משבר הערכים זוכה לייצוג נאמן ברומן הפיקרסקי. הגיבור פועל בעולם של אי-יציבות והיעדר ביטחון בסיסי – עולם שבו פורטונה, אלת המזל, היא הגבירה המובילה. פורטונה זו, המתעללת בפיקרו ומגלגלת אותו בדרכי החיים, מתגלה לעתים קרובות כאלה בוגדנית: לא תמיד מאיר המזל את פניו לגיבור הזקוק לו כל כך. החיים נפתחים אל ההימור המסוכן שתוצאתו היא "ההליכה על הסף", הפלירט עם התהום והניהיליזם.

אני לא יודעת אם התיאור הזה החכים אותי בהרבה, אבל הוא מאפשר לראות את העלילה הקצת מוזרה של הספר הזה מנקודת מבט דון-קישוטית שכזו. שמה של הגיבורה - ליאונה - ניתן לה על ידי הוריה באפריקה. אביה הוא "מאסם תבואה" לפחות לכאורה, וקיבל היתר לואימה מסתגרת בביתה מוכת מיגרנות. אפריקה זו תחנה ראשונה במסע החיים של ליאונה, גיבורת הסיפור המתארת אותו בגוף ראשון. די מהר בתחילת הסיפור מגיעות הסבתות של ליאונה, דרורה הישראלית מהקיבוץ ובקי האמריקאית ושתיהן רבות עליה ועל גורלה. ידה של דרורה על העליונה, וליאונה נוסעת אל הקיבוץ. בקיבוץ היא ילדה זרה ומוזרה, אחותה נורית מתנכרת אליה, החבר של אחותה מתעלל בה, הילדים בשכבת הגיל אינם מתעניינים בה, וסבתא שלה לא מאוד אוהבת לדבר. ליאונה, ששמה מוחלף כעת והוא לי, מוצאת לה זקנה תמהונית להתחבר אליה, ושוקעת בספרים. הספרים הם אלה המלווים את לי-ליאונה, והם אלה שמלמדים אותה מה שהיא צריכה לדעת על החיים ועל העולם. והיא עדיין זרה ומוזרה, הדיבור שלה לא תואם, הלבוש שלה לא הולם, והמתעללים בה גוברים. היחיד שבה להגנתה הוא גבריאל המלאך, נער מבוגר שכולם קוראים לו "קוף". הקיבוץ חולש על לא מעט פרקים מהספר ורוב שנות ההתבגרות של ליאונה, ולכן לא ממש הבנתי מה הופך אותה לנוודת.

אלא שלילה אחד כלים כל הקיצים, לי מתנקמת בחבר של אחותה, והיא בורחת מהקיבוץ. כאן מתחילים כמה גלגולים, בהעלמת השם והזהות שלה, ובמחסור תמידי בכסף ובמשאבים. היא פוגשת כמה אנשים דתיים, מגיעה לקהילת חוזרים בתשובה ומהם לסמינר בירושלים. שם היא פוגשת חברה טובה ואחר כך מגורשת בחרפה, ומשם מתגלגלת בדרכים לא דרכים אל בית הספרים הלאומי ואל המזכירה פורטונה (!) ומשם לאוניברסיטה, לחבורת ציירים ואמנים, למיזם עסקי, ולאחר טלטולים רבים ומרובים אל המנוחה ואל הנחלה. לא כל הגלגולים והמאורעות הגיוניים או סבירים, אבל אם נסכים שהגדרנו את הז'אנר בתור "פיקרסקי" אז אלה חלק מהכללים הבסיסיים.

גיל הראבן כותבת מאוד מאוד יפה. ליאונה מתארת בגוף ראשון את מה שקורה לה, אבל בהיותה שילוב של נערה מאוד מאוד חכמה, אבל גם מאוד מאוד תמימה, היא הופכת להיות מספרת לא אמינה והסיפור גולש שוב ושוב לסרקזם מובלע על האנשים שליאונה פוגשת, על המציאות, על הפער בין הספרות של המאה התשע עשרה אל החיים. הספר אכן ארוך מעט מעל המיטבי לרומנים - יש בו יותר מחמש מאות עמודים, והם מסתיימים לא הרבה אחרי שליאונה מגיעה לבגרות, אבל אני נהניתי לקרוא אותם. ולראייה - המשכתי לקרוא את הספר בימי חול, על אף שבדרך כלל הרשתות החברתיות והמסכים למיניהם מסיחים את דעתי מקריאה ועל כן רוב הקריאה שלי היא בשבת. אהבתי את האיזכורים הרבים לספרים ואת התחרות שעשיתי עם עצמי מה קראתי ומה לא. וגם בסוף למדתי מונח חדש בספרות, אז בכלל שווה.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על אני ליאונה