ביקורת ספרותית על התנ"ך של אמא מאת ורדה הורביץ
ספר מעולה

---

"הכל אלוהים ברא בשלמות, רק את נפש האדם השאיר לאדם לברוא בעצמו, ותראי מה יצא". מכל המרגליות היוצאות מפיה של רוזה שפיגל, אמא של נעמי, התחשק לי לתלות את המשפט הזה על המקרר במטבח. כי זה מה שרוזה, אשה אתאיסטית, מהגרת מרוסיה, אומרת לבתה, נעמי, כשהיא שולחת אותה לחפש את אחיה, שחזר בתשובה ונעלם לפני שנים. מרגע שנעמי , גיבורת התנ"ך של אמא, משילה מעליה את שמלת החשק שחורה שלה, ולובשת חצאית ארוכה, ויוצאת לחפש תא האח, נסחפתי. הזדהיתי עם זיכרונות הילדות המציפים אותה, שכונת מהגרים שבה גדלה, היותה דור שני לניצולי שואה, שנישאה נישואי בוסר כדי להקים להוריה משפחה חדשה תחת זו שהוכחדה. הבנתי את כמיהתה להיחלץ מהם, ואת העצב העמוק שלה, ואי השקט, שלכל אורך הספר, אינו מרפה ממנה. חמלתי עד דמעות על האח האבוד, ילד מוכה, שלא מצא את מקומו בעולם, ובמיוחד התרשמתי מהאופן שבו מתארת הורביץ את הקשר הסימביוטי שלה עם אמה, כי בניגוד לתבנית המקובלת של אם שתלטנית, רוזה שפיגל, היא דווקא אשה רכה מאוד, שיש לה חוכמת חיים עשירה, ומשתמשת במיני מניפולציות רגשיות כדי לקשור אליה את בתה, מבלי לשחרר. היו רגעים שהספר הזה הפך את קרביי. הוא הצליח לעורר בי זיכרונות,ותהיות, לגבי חיי שלי, והרגשתי שאני רוצה לפגוש את נעמי. כלומר, את הגיבורה הספרותית. לדבר איתה, להתחבק איתה, להבין אותה, שתבין אותי. גם אני הייתי נשואה במשך שנים ארוכות, שמרתי על פסאדה מול העולם, אבל התיסכול והמרירות והשקרים כירסמו בנשמתי בכל פה. זה ספר עשיר בהומור שחור ובאירוניה מאוד חכמה, כזו שצומחת בשדות של מצוקה, ושהסופרת כל כך היטיבה להביא. גם הדמויות הססגוניות סיקרנו אתי, אם כי, במהלך הקריאה, הרגשתי שהן מרובות מדי עבור סיפור אחד. שימו לב לפאנייה מלגושו, חברתה של האם, שאת החיוך המזוייף שלה מתארת הורביץ כחיוך שבו השפתיים נמתחות מעט, אך העיניים והאף אינם מתרחבים בכלל. איזה ציור מילים נפלא. ספר חכם, מרגש, לבעלי נסיון חיים, ולחובבי ספרות טובה.

» ביקורות נוספות של נירה ק.
» ביקורות נוספות על התנ"ך של אמא