ביקורת ספרותית על ברדש ושחש תולים כביסה - סיפורים בהשראת העבודה עם חנוך לוין מאת רות דר
ספר מעולה

---

רות דר-המחברת היא במקצועה מעצבת תפאורה ותלבושות למחזות.

בספר הזה מספרת דר את חוויותיה מעבודה עם הבימאי חנוך לוין.

הנה אפיוני כתיבתו במחזותיו:

"כתיבתו של לוין עוסקת במגוון רחב של נושאים. יש הטוענים כי נושאיו חוזרים זה על זה שוב ושוב, אך לאלו השיב לוין כי לא ניתן לבצע הכללה לדמויותיו. במקום זאת, הוא הציע להתייחס אליהן כסיטואציות, תמונות, בהן
מופיעים אנשים שונים.‏[4] יחד עם זאת, הטקסטים שכתב לוין מציגים לא פעם דמות גבר שמוכנה ללכת רחוק, רחוק
מאוד לעתים, בעבור מה שנראה כתשוקה לבשר, כצורך לקבל מעט חום מהמין הנשי לרוב. דמויותיו של לוין משתקפות
לאור צורך זה כאנטי-גיבורים מובהקים. קיימת מגמה בטקסטים של לוין להקצין עם הסיפור: אם הגיבור רודף אחר
יחס מהאישה וקיימת בו ציפייה למשל שהנה, עוד מעט יזכה לנשיקה או למבט חם מצידה, הטקסט שובר ציפייה זו שוב
ושוב. אפשר לראות בכך דרך בה הטקסט יוצר דרמה – מקום בו קיימים חיים – אך אפשר שהטקסט בא לבחון במקרים
אלו עד כמה ירחיק האדם האוהב, הסובל, ללכת, בעבור מעט יחס מהאישה שהוא אוהב; דוגמאות לקיצוניות בה נוקט
הטקסט היא שלילת האפשרות לאהבה מצד האישה. כך, מסכינים הגברים בחלק מהסיפורים לשמש את האישה כמשרתים;
משרתים אשר טומנים בחובם תקווה סמויה להתחכך לפחות בקירבה לאישה.
פיתוח נוסף של הנושא מראה כי היחס של האחר מקנה לי מקום בעולם הזה. אפשר לראות בכך ביקורת על האדם הזקוק
לתבניות בחייו: בחלק מסיפורי הפרוזה של לוין מוצג הגבר כעבד לעצלותו, שכל תשוקותיו מסתכמים ברדיפה אחרי
בית, אישה ומיטה חמה. נושא זה מופיע גם אצל סופרים אחרים בספרות כש"י עגנון ב"תמול שלשום", אך הטקסט
הלויני בוחר להפשיט את האדם בצורה מוקצנת יותר, המשאירה אותו עירום לנוכח תשוקותיו, המוצגות לרוב בפני
הקורא – או הצופה – כזרם תודעה המתחבט בין תשוקותיו האפלות מחד לבין הרצון להיות אדם טוב, רגיל, מאידך.
נושא נוסף המופיע בכתיבתו של לוין הינו חוסר המשמעות של הקיום האנושי‏[5]. לוין שומט פעמים רבות את הקרקע
עליה מתנהל המשחק בין המינים. כך, אפשר למצוא למשל ב"איש עומד מאחורי אישה יושבת" עיקור של התשוקה על ידי
מסע אל קרבי הגוף, כדי להוכיח שהתשוקה מתקיימת רק עד להיכן שמגיע העור. אפשר למצוא גם רגעי התפכחות (או
הארה) אצל דמויות הגברים בכתביו, המגלות כי כל המירוץ עקר מיסודו: גם האהבה המסנוורת ביותר, מכילה בהמשך
ישיר לה שגרה אפורה"{מתוך הויקיפדיה}.
.
כל מי שמכיר את מחזותיו של לוין יודע כי לכל הדמויות במחזות שלו היו שמות "הגיבורים" שונים

,משונים,מצחיקים וגם לא.

ההצגה הראשונה שבה הם עבדו ביחד הייתה "יעקבי ולידנטל".שני גברים ואישה אחת חזקה שמובילה אותם באף .זאת
הפעם הראשונה שלוין מביים את מחזותיו והוא נרגש ,תזזתי וקפדן עד לפסיק שבפסיק למשחקם של השחקנים.
דר מתארת סיטואציה שבו שחקנית ראשית לא צעירה אבל מכובדת וידועה מסרבת בחזרות במציאות ללבוש את
בגדיה של הדמות שנקראה "ביג תוחס".התלבושת הייתה לאישה שמנה וגדולה בעלת ישבן ענקי וקוקו מדולדל,ורגליה
בתוך פנטופלך כמין נעלי בית שטוחות ופתוחות מאחור כדוגמא גברית. והשחקנית שהתלבושת הקצרה הבליטה את
רגליה השמנות סרבה בתוקף להעלות על גופה את התלבושת הזאת .חנוך כתגובה התפרץ ואמר שהשחקנית תלך ,תפוטר
מהצגה לאלתר. דר ניסתה לשכנעו ולא בקלות כי השחקנית המכובדת והמפורסמת הזאת פשוט עושה זאת מתוך הרגשת
בושה כאישה במציאות. סופה של התקרית הייתה שהשקנית כן! לבשה את התלבושת הגרוטסקית וההצגה נחלה הצלחה.

מאז אותה הצגה הוא קרא לה בחש ,והיא קראה לו ברדש.במציאות היומיומית.

רות ממשיכה לתאר כיצד בהצגות האחרות כשלפניהם רק הטקסט מתנהלת הדינמיקה של גיבוש והיווצרות המחזה:באיזו
ארץ? באזו עונה? והנגזר מזה התלבושות והתאוםרה ולאט לאט תוך דו- שיח ופגישות בביתה של דר מתחילות
התלבושות והתאורה לקבל צורה. כל סיפור שהיא מספרת על כל התהוותה של הצגה כזאת או אחרת התחילה מכל מיני
זוויות:כמו חיפוש אחרי דמיות של זונות במציאות במחזה "הזונה מאוהיו "{תיאטרון הקמרי 1987},ולפיכך שניהם
יצאו לחפש זונות בין רחוב אלנבי לשוק הכרמל תוך שהם מפחדים מהסרסורים.סופו של הטיול שהם מצאו אחת שכזאת
שנשענה על מעקה ביתה ורק כשהתחילה דר לצלם אותה ההיא החלה לקלל אותם ,לוין מתוך פחד התקרב אליה ובידו שטר
של 50 ש"ח אבל לא צלח.אולם דמותה ולבושה של הזונה באה במדויק בלבושה בתוך המחזה.
לכל מחזה קדמו כל מיני אירועים לפני העלתו:בהצגה "פופר"{תיאטרון חיפה 1976} שבו העלה לוין רעיון כי
במחזה ישתתף ברווז אמיתי כחיית מחמד עם קולר על צוארו.לפיכך הוטל על השחקנית -לגדל אפרוח בביתה שלה עד
להיותו ברווז גדול שהתלווה כל הזמן אחרי השחקנית ומגעגע כל הזמן. בכל החזרות התנהל הברווז כחיית מחמד
אחרי השחקנית,עד שבחזרה הגנרלית כשדלקו הפנסים ,הברווז החל להתפרע ולהתרוצץ בין הבמה לבין הכיסאות של
התיאטרון עצמו כאשר כולם מנסים לתפוס אותו אבל ללא הצלחה.המרדף הזה מלווה בפרצי צחוק גדולים ופרועים מצד
כל הנוכחים במקום. סופו של הסיפור שהברווז לא השתתף במחזה במציאות. במחזות אחרים הם מחפשים אחרי תאורן
מבריק ,מצאו אבל הסתבר שהוא והם לא "דיברו באותה שפה", התאורן עזב תוך קללות את הבימה, איים בתביעה נגד
התיאטרון,סופו של הסיפור לאחר ישיבות עם הנהלת התיאטרון וחנוך לוין הסכים שהתאורן יחזור לעבודתו במחזה
כפי שלוין ודר רצו שכך,במחזה "אקים ופופצה",{תיאטרון הקאמרי 1986}.


דר מגלה שלצד התנהלותו הקפדנית בחזרות הוא גילה יחס של נאמנות למספר שחקנים כזה או אחר שהשתתפו קבוע
בהצגותיו ומסיבות שונות לא צלחה משחקם מסיבות כאלו ואחרות ,הנאמנות של לוין לעזיבתו של שחקן כזה או אחר
הגיעה במחזה אחד להודיע על ביטול החזרות וההצגה בכלל קרוב להעלתה מתוך נאמנות לשחקן וכל נסיונות השכנוע
של דר ואחרים למצוא שחקן מחליף נענו בסירוב מוחלט של לוין.כך עברו ימים ושבועות החזרות נפסקו עש שהתרצה
לוין לשוחח עם השחקן בביתו בארבע עיניים,ו"לקבל" את הסכמתו של השחקן מתוך רגשות שונים כלפי לוין עצמו ורק
אז החלו גלגלי חזרות המחזה לרוץ שוב. עוד דוגמא של נאמנות לשחקן כזה או אחר ,בהצגה "הזונה הגדולה
מבבל"{תיאטרון הקאמרי 1982} ביקש אחד השחקנים מדר ש"תעשה אותו גבוה" בהצגה כלומר שהוא יתהלך עם מגפים או
נעלי עקב על הבימה .דר חשבה שאין הדבר מתאים למחזה ולאחר דין ודברים היא אמרה לשחקן"אתה נמוך,נולדת
נמוך,ותמיד תהיה נמוך" השחקן נעלב והלך להתלונן ללוין .לוין ודר למרות היותם קרובים וידים ביחסיהם
בחזרות על המחזות ובמציאות היומיומית ,תגובתו של לוין אליה נאמרה בכעס "איך את מעזה לפתוח ג'ורה
כזו,חוצפנית! תתביישי לך!...שלא תעיזי לעולם לדבר כך אל מישהו מהשחקנים שלי!את שומעת?אני לא מוכן שתדברי
לאף אחד מהם בצורה כזאת לעולם"....דר עזבה את החזרות ורק לאחר שלושה ימים חזרה לתפקידה תוך התרחקות
מלוין,עד שבשלב מסוים הם התפייסו.

ספרה של רות דר חושף את ההתנהלות מאחורי הקלעים בחזרות של מחזותיו דרך התנהלות השחקנים ,התיאורנים ועוד,
ובעיקר והחשוב ביותר מבחינת דר - יחסיה עם לוין ובעיקר כיצד מתחילים רעיונות לקרום עור וגידים באשר
לתפאורה ולתלבושות השחקנים מעמדת אפס לכלל גיבושי הרעיונות בפועל. לדר ולוין היה להם מנהג שכזה בעודם
יושבים בביתה של דר וחושבים כיצד ואיך,הרעיון הראשוני תמיד היה שיש לתלות חבלי כביסה כחלק מתפאורה למחזה
כזה או אחר, הרעיון הזה אף פעם לא מומש.

"בסוף שנות ה-90 לוין חלה בסרטן הערמונית ואושפז במרכז הרפואי תל השומר. ממיטת חוליו ביים לוין את המחזה
האחרון שכתב, "הבכיינים", אך לא זכה להשלים את בימויו בעצמו. לוין נפטר ב-18 באוגוסט 1999 מסרטן הערמונית
"הקומדיה הגדולה", שנכתבה בסוף יולי 1999, נמצאה במחשב כף היד של לוין לצד מיטתו בבית החולים ונחשבת
ליצירתו האחרונה. לוין חיבר במהלך חייו 63 מחזות, וביים 22 מתוכם .{מתוך הויקיפדיה}.


אהבתי את ספרה של רות דר-"בחש" אשר העלתה את המסך על מחזותיו של לוין מאחורי הקלעים ,החיפוש אחרי
רעיונות לתפאורות ולתלבושות שנוצרו והובאו מתוך שיטוטי לוין ודר ברחובות הערים ת"א וחיפה וישומם בסוף
התהליך בהצגות,כמו כן את אישיותו רבת הסתירות של לוין מול התנהלותו לישום מחזותיות בחזרות ,כלפי השחקנים.
כשבסוף כל פרק/סיפור כ-8 במספר-רות דר -מציגה שירטוטי דוגמאות של תלבושות השחקנים וכן צילומי התפאורות
בחזרות הצגותיו השונות והמרתקות של לוין. השרטוטים והצילומים פשוט ממחשים באופן יצירתי ומרתק את עבודתה
של דר ותורמים לסיפורים נופך מיוחד.


יש לאמר מילים טובות להוצאת "עם עובד" על ההשקעה בספר בכריכה קשה דבר שאינו מובן מאליו בתקופתינו,
הציור על גבי הכריכה מבטאת את "משלחת מלאכים טובים" מתוך ההצגה "כולם רוצים לחיות"{תיאטרון הקאמרי1985}

ספר מיוחד ומרתק בקריאתו על רקע נושא שאינו מוזכר או מסופר לעיתים קרובות בספרות הישראלית.

» ביקורות נוספות של חמדת
» ביקורות נוספות על ברדש ושחש תולים כביסה - סיפורים בהשראת העבודה עם חנוך לוין