מעט מאוד ספרים יש עימם חיבור מיידי וכאשר הקליק הזה מתרחש, אינך יכול למוש ממקומך. אתה קורא אותו בשטף, אוחז בו ומשתאה על כל מילה ומשפט שאתה מצליח להכיל בתוככי הנפש.
הנך נכנס אל תוך תוכה של העלילה ובמשך ימים מספר הדמויות הופכות להיות בשר מבשרך. זה מה שקרה לי כאן. בספר צנום מימדים אך כה ייחודי ומעצים, מעצים בפשטותו ובכבדות שלו, כבדות מתעתעת ושברירית, ארעית ודינמית.
כבדות שהיא מעין ספינה מתנדנדת ומתנפצת במשברי הגלים, מעין מגלשה שפעם אתה למעלה ופעם למטה והגלישה למטה מפתיעה ורבת תהפוכות. ספר קטן שאוצר בתוכו יופי רב לצד תלאות ועצב לא פחותים.
למשך שתי יממות פסענו יחדיו, אנוכי ואיסאקו, גיבור הספר, וראיתי במו עיניי כיצד הוא עומל על דייג הסרדינים, התמנונים ושאר יצורי ים מגוונים. הדייג אשר מתאים עצמו לעונות השנה. חזיתי במו עיני בגעגועיה של אימו לאביו שנעדר מן הבית, מכר את עצמו לשלוש שנים.שלוש שנים תמימות.
כה הרבה עלול לקרות בשלוש שנים. להתרגש על פדחתך ולרסק את עולמך. העולם המוכר והאהוב הופך חברברותיו בין רגע לעולם מנוכר, עולם בו אתה משיל מעורך את שנות ילדותך והופך רשמית לגבר. גבר-ילד במציאות קשה מנשוא.
כל ניסיון עקר לגרד מעליך את אות הקין הצרוב על עורך רק יזכה אותך בצלקות מכוערות ורבות עוד יותר שיתנוססו על גופך ויאזכרו, פעם אחר פעם, את הנורא מכול. את המהפך שאת נוכחותו קשה עד בלתי אפשרי להחליק בגרון. כגוש צורב ונעוץ כיתד. אות קין שנגזר עליך לגלגלו כאבן במעלה ההר, לתמיד, כמעשיי סיזיפוס ביש המזל.
אולם, לפני התוודעותי אל הקליימקס, השיטו אותי על מי מנוחות בנהר עדין וקריר שבמהלכו חייכתי למראה ניצני ההתאהבות בינו לבין טאמי, והשתשעשעתי בליבי שדבר מה בין השניים אכן יתרחש. אהבתו הצעירה הזכירה לי אהבה צעירה משלי, אהבה שפרחה והייתה בשיאה ונגדעה אך לא נשכחה. אהבת נעורים אינה נמחקת מן הלב.
חשתי בעצמותיי את קשיי תושבי הכפר הקטן והעלוב לגרור רגליים ולקום ליום נוסף שאי הוודאות, חוסר האונים והעוני מרחפים מעל ראשיהם.
חשקתי שיניי כאשר האו פונה סאמה הגיעה והתושבים יצאו במחולות, שנות הרעב פסקו לשנים אחדות. ניתן לקחת נשימת רווחה ולהתרווח בהקלה. להנות מן החיים כפי שמעולם לא נהנו. לינוק מהם את המיטב, עד תומם. הנאות קטנות בדמות קערת אורז, סאקה ובדים מרנינים את העין.
אך ידעתי. הגרנד פאיינלה מגיחה מעבר לפינה, מופע הסיום שיקבע הכול, מי לחיים ומי למוות. תחושה רעה קיננה בי וזחלה לאורך עמוד שדרתי. תחושה אשר הקדימה את הבאות. תחושת חלחלה וגועל לנוכח מעשיהם של התושבים שעל מנת לחיות, בוזזים וגוזלים מאחרים את חייהם. ידעתי,אין מתנות חינם. זהו מיתוס. כל דבר הנלקח ללא רשות, בעוון, יש לתת את עליו את הדין. בין אם בחיים האלה על האדמה או בעולם הבא. המציאות המנומנמת שבה זכו התושבים היא רגעית ואפסית.
תיאורי הטבע, השמש הזורחת על הכפר הקטן עשוי העץ, הים הרוגע שגליו כסופים וקוצפים, בעלי קצף עדין ומנחם יותר מקצף קפה סמיך המעטר את המשקה החרפרף והכהה, הרגליים הנתונות לכפכפים מסורתיים, הגוף העטוי קימונו פשוט,כל אלה זוכים לציביון חדש. ציביון אפל, מריר שמשתנה כהרף עין בעמודיו האחרונים של הספר שאויירתו נעשית אפלה וחסרת תקווה. חוסר תקווה המאפיין ספרים כדוגמת "הדבר" מאת קאמי או "הדרך" מאת מקרמי אך דווקא בגלל שהשואה הניתזת על ראשם של התושבים מגיעה כה מאוחר,היא עוצמתית, ממוקדת ומרטיטת נפשות. מותירה את הקורא בפה פעור וקול ענות חלושה. מפלבל עיניו בחוסר אונים משווע ותוהה: מה התרחש כאן? זה אמיתי? המעבר החד בין רוגע לבהלה ואסון גדול המתממש לו ובא?
זהו כוחה של הקארמה, רבותיי, של הגורל, ובספרו של יושימורה הדבר מוכח ביתר שאת. הסופר דורך ברגל גסה על כל צל צלו של ספק המתעורר בלב הקוראים, מנפצו ומפריחו לאוויר כאילו היה נייר דק וחסר חשיבות. הוא מוכיח לנו שהכול אפשרי. גם מי שנח על זרי הדפנה וחייו בטוחים, למראית עין, סופו לטעום מן הסופיות והרוע, סופו להתפגר.
