ביקורת ספרותית על בארץ לא זרועה - מסע ישראלי מאת יועז הנדל
ספר בסדר

---

לדעתי צריך להיות ערך מוסף בקריאת ספר על מאמר בעיתון.
אם בסיומו של הספר, אני מניח אותו ומילותיו ממשיכות להדהד בי, הרי הוא עשה את מלאכתו.
אם כבר באמצעיתו ,אני חש כי הדברים מוכרים, בעיקר מקריאת עיתונים ומקורות אחרים, הרי החמצנו, אני הקורא וכותב הספר.
יועז הנדל משך את תשומת לבי ממאמריו בעיתון בסגנונו ה"חלק". דעותי , במרבית המקרים כדעותיו. ימין מתון.
לכן היו לי ציפיות גבוהות מהספר.
השליש הראשון שלו הוא כתיבה אישית. החל משירותו הצבאי, דרך שירותו בלשכת נתניהו ועד להתפטרותו עקב חשיפת הטרדה מינית של בכיר בלשכה.
חלק זה כשלעצמו יכל להיות ספר שלם.
תיאור ההתרחקותו מעט מהיהדות הקונסרבטיבית, תוך שמירה גם היום על ערכים ומנהגים שלה, אפשר לי להכיר את יועז כאדם. הוא מצוי , כמו כולנו הישראלים, בין עולמות ותרבויות וכמוהו אנו מייחלים לאמצע ולא לקיצוניות ויצר ההיבדלות שתוקף את החברה הישראלית.
השירות בשייטת מוצג לא בכתיבה של סופר, אלא של אדם המספר לחברה: מעט לקוני, רק נקודות שהן ציוני דרך.
לא מתקבלת תחושה של יועז כחייל ולוחם בשייטת.

גם החלק השני של השירות בבית ראש הממשלה, הוא נוגע לא נוגע.
אמנם יועז מיטיב להביא את בדידותו של מקבל ההחלטות בממשלה , קרי, ראש הממשלה. אבל טיבן של אלו לא מובא בצורה שיעזור לי , הקורא , לחוש, ולנקוט עמדה . במקרה זה כלפי ראש הממשלה וכן כלפי הכותב עצמו.
מין כתיבה מוחלקת.

המשך הספר על המציאות הישראלית וישראלית פלסטינית, הופך לכתיבה עיתונאית ללא ערך מוסף ממשי.
והרי חלק זה הוא רוב מניינו ובנינו של הספר.

יתכן ואחת הבעיות של הספר היא הקירבה לארועים. הם עדיין טריים בזיכרון, והדרישות שלי כקורא , במקרה זה הן לנקודות מבט חדשות ומרעננות.

יש לי תחושה כי בחלוף הזמן יכול ספר זה להיות מקור ואמצעי למבט על תקופה.
ושוב אני חושב לעצמי, כמה אנחנו זוכרים מהספר " הזמן הצהוב " של גרוסמן? האם תכניו לא נלעסו בהמשך הזמן במאות אופנים והוא איבד מליחו?

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על בארץ לא זרועה - מסע ישראלי