בשעת ערב בנובמבר 2012 צלצל הטלפון בביתו של ד"ר יועז הנדל. על הקו היה מפקדו במערך המילואים של הקומנדו הימי. "הוא ביקש שאגיע. מבחינה חוקית קוראים לזה צו 8. קריאת חירום לאנשי מילואים. המבחן העליון של אזרח בישראל אינו בציות לחוקים ולצווים אלא בתחושת השייכות. הפטריוטיות היא כוחו של הרגל. כוחם של החברים שאיתם אתה משרת במילואים, שותה קפה, נלחם כשצריך" (עמוד 9). כך, בהתייחסות לשירות המילואים במבצע "עמוד ענן", מתחיל הנדל את ספרו הרביעי, "בארץ לא זרועה – מסע ישראלי" (הוצאת ידיעות ספרים, 2015).

הנדל נולד בפתח תקווה בשנת 1975 וגדל באלקנה שבשומרון. מאחוריו "שירות של שש שנים בקומנדו הימי והרבה שנות שירות מילואים" (עמוד 10), בין היתר כמפקד צוות ופלוגה. הוא בעל דוקטורט בהיסטוריה צבאית וטור קבוע ב"ידיעות אחרונות". בשנים 2012-2011 כיהן כראש מערך ההסברה הלאומי בלשכת ראש הממשלה נתניהו. בעקבות פרשת נתן אשל פרש והחל לכהן כיושב ראש המכון לאסטרטגיה ציונית. לצד כתיבת מאמרים וספרים, הספיק להקים את תנועת "זכויות אדם כָּחוֹלָבָן" ולזכות בפרס איש המופת החברתי מטעם תנועת אומ"ץ, בפרס אביר איכות השלטון ובפרס לספרות צבאית ע"ש מולדובן. הוא נשוי ואב לארבעה ומתגורר במושב "נס הרים" בהרי יהודה.

הספר הוא מסע אישי בישראל דרך אנשים, אירועים ומקומות. בארץ ישראל, כתב הנדל, "נמצא העבר בכל מקום שבו דורכים. זו ארץ התנ"ך, הנביאים, הצלבנים, המוסלמים. ארץ שיש בה ערבוב של שכבות ושל מלחמות. ארץ היוזמה והחדשנות. ארץ הבלגן" (עמוד 10). אולי משום כך ישראל שהוא מתאר מחולקת לשבטים ומגזרים. השבט השמאלני, השבט הדתי לאומי, השבט הערבי-ישראלי, השבט החרדי ואפילו השבט השמאל ציוני הנעלם, מעבר לנהר הסמבטיון. הקריאה בספר מרתקת. הנדל יודע לספר סיפור מעניין ונעים לקריאה שדן בסוגיות בוערות ובהן ריבונות, מדיניות ולאומיות.

הצבא נוכח מאוד בספר של הנדל וניכר כי הוא עודנו מאמין בדברים שאמר לו המ"פ בטירונות, כי "כוחו של צה"ל הוא בקוד המוסרי שלו, בערכיו, לא בעוצמת האש" (עמוד 74). צה"ל מתואר בספר, במידה רבה כפי שהוא באמת, כצבא שמקפיד על מוסר לחימה גבוה, בעוד שאויביו פועלים מתוך האוכלוסייה האזרחית המשמשת להם מגן.

כך למשל, במבצע "ענבי זעם" בלבנון בו לחם כקצין צעיר בשייטת 13. "בזמן שאנחנו ביצענו פשיטות מהים, צוותים מיחידת מגלן הסתתרו בעמדות שבנו בשטח כדי לצוד משגרי קטיושות. כל עמדה תוכננה ואושרה על גבי מפות, כל עמדה העבירה לאחור דיווחים וציוני מטרות. באחת מאותן עמדות, לא רחוק מהמקום שבו הייתי, שהה מפקד פלוגה צעיר בשם נפתלי בנט. אחרי כמה ימים בשטח זיהה חיזבאללה את הכוח של בנט וירה עליו אש מרגמות מתוך בניין אזרחי בכפר כנא. סוללות התותחים של צה"ל השיבו אש ופגעו בבניין של האו"ם שממנו נורו פצצות המרגמה. כמאה אזרחים ששהו במתחם נהרגו. הנה מורכבות הלחימה על רגל אחת: ארגוני הטרור עושים שימוש באזרחים כמגן אנושי. כשהם נפגעים, ישראל מפסידה נקודות" (עמוד 68). התיאור מדויק, המציאות מורכבת בהרבה. במלחמה האחרונה בעזה למשל, שהיתה מוצדקת כשלעצמה, התנהלה ישראל עם הרבה מאוד אש ומעט מאוד מדיניות.

למרות זאת ישראל מצטיירת בספר כ"וילה בג'ונגל" והמחבר כלל אינו בטוח "אם אפשר אחרת במזרח התיכון מלבד להפעיל כוח" (עמוד 189). מן הספר עולה כי הוא רואה בתכנית הגרעין האיראנית סכנה קיומית ותומך בתקיפה ישראלית מונעת בהתאם ל"דוקטרינת בגין" (ועל-פי פרסומים זרים גם אולמרט). הביקורת שמופיעה בספר על החלטת ראש הממשלה נתניהו שלא לתקוף, מתעלמת מן העובדה שרבים במערכת הביטחון פקפקו בהישגיה ארוכי הטווח של תקיפה שכזו.

לישראלי, כותב הנדל, חוסר הנורמליות שבמילואים הוא הנורמה. לאחר שלחם במלחמת לבנון השנייה עבר ב-2007 קורס מפקדי פלוגות, והשתתף במסגרתו במשלחת "עדים במדים" לפולין. "מהסיור הזה במילואים אחרי המלחמה, נשארה לי תמונה אחת משמעותית. הצלם היה גרוע, אבל הנוף עוצמתי: שמיים בהירים, שמש קרה, דשא שמתחזה לירוק על אדמת טרבלניקה, ואני עומד במרכז ומצדיע לאבן חשופה, לבנה. על האבן חקוקה באנגלית המילה אוז'רוב. שם העיירה של סבי. כששבתי הביתה, אחרי הביקור בפולין, הוא הביט בתמונה ארוכות ואז תלה אותה בגאווה וביד רועדת מעל מיטתו. הקהילה בעיירה נמחקה, גם סבי כבר נפטר מאז. התמונה נשארה" (עמוד 187). כקורא הזדהיתי עם התיאור לחלוטין, שכן הייתי בשליחות המדינה בפולין וסבי הוא ניצול שואה ששרד את מחנות אושוויץ ומטהאוזן, עלה ארצה והקים בה משפחה.

אולם דומה כי במסע הישראלי שערך הנדל הצבא נוכח מדי. בישראל העכשווית, והדבר מצביע על הטבה במצב הביטחוני, צה"ל הוא גוף חשוב אך אינו המדד העיקרי ובוודאי לא היחידי לאזרחות טובה. המחאה החברתית (והמערכון הבוטה ב"ארץ נהדרת") הביאה לקיצוץ בתקציב הביטחון. לפתע נתברר ש"הפרות הקדושות" באמת אינן צה"ל אלא תקציבי הישיבות וההתנחלויות שלא נפגעו. גם המחקרים שמראים כי מחצית מן הנכנסים לכיתה א' הינם ערבים או חרדים, פלחים באוכלוסיה שאינם משרתים בצבא, מוכיחים שזוהי מגמה שמתחזקת. אישור נוסף לכך הוא מספר המילואימניקים הפעילים, בוודאי הקרביים, שהולך ויורד, הן בשל מוטיבציה פוחתת והן כחלק מרפורמה לשיפור וחיזוק מערך המילואים. אף שהציבור תומך בצבא בשעת משבר, הרי שבשגרה האזרחים מוטרדים מסוגיית יוקר המחייה ולא מן "החיים עצמם".

הנדל מתאר בספרו את עליית האליטה המשרתת החדשה, הציבור הדתי לאומי (כיפות סרוגות) שהחליפה את האליטה המשרתת הקודמת של ההתיישבות העובדת והשמאל הציוני. הוא טוען בספר שריבוי הקצינים הדתיים אינו מהווה סכנה ואף מגן על פקודת יום שהפיץ מח"ט גבעתי, עופר וינטר, לחייליו ערב "צוק איתן". נכון. כפי שהוכח במבחנים רבים ובהם ההתנתקות, אין סכנה שהציבור הדתי יסרב פקודה או חמור מכך. העובדה שיותר ויותר צוערים בקורס קצינים באים מן הציבור הדתי (ובכלל זה המתנחלים) מהווה תעודת עניות למגזרים אחרים.

שלוש שנים לאחר גיוסו, כותב הנדל, "כשכבר הייתי מפקד בעצמי, הכרחתי את פקודי לעסוק בפרשת השבוע בכל שיחת סיכום. למה? ככה. ראיתי בתנ"ך ספר שמחבר אותנו אל המורשת. בלי מחשבות דתיות, סתם כפייה תרבותית. המפקד שלי באותו זמן היה בן קיבוץ מזרע, חילוני אדוק, אבל הוא לא ראה בפרשת השבוע סכנה למלחמת דת, וכמוהו גם אחרים. כך שרדתי בלי מהומות גדולות. היו מפקדים שאהבו את שירת רחל והיו כאלה שציטטו את בוב דילן וג'ון לנון בכל פעם שהיה צריך לשאת נאום על מלחמה ושלום. אני בחרתי בפרשת השבוע. כל מפקד והחבילה התרבותית שהביא מהבית" (עמוד 53).

על פניו, הצדק איתו. כשהייתי בשעתו בקורס בגוף ביטחוני, התעקש המדריך שלי (גם הוא יוצא שייטת) שבסוף כל יום נלמד פסוק ממסכת אבות, שעוסקת במה שבין אדם לחברו. לא היה בדבר כפייה דתית ואנחנו למדנו משהו בעל ערך שהלך אתנו הלאה. אולם מקום הדת בצבא השתנה, במיוחד לאחר כהונת הרב הצבאי הראשי רונצקי. כשבצבא ישנו ענף תודעה היהודית ברבנות הצבאית העוסק (לא ברור מדוע) לא בדיני כשרות אלא בחינוך לערכי לחימה, שאפילו הרמטכ"ל מתקשה לצמצם את סמכויותיו, ומפקד חטיבה מפרסם דף מפקד הקורא למלחמת מצווה יש בדברים בכדי להדאיג.

במסעו רצוף המפגשים עם ציבורים בישראל, יוצא הנדל לחפש את השמאל הציוני הנעלם. "אני מחפש את השמאל הציוני שמדבר על מדינה יהודית בלי לגמגם. שיודע לומר מולי בקול רם שזכותו גם להתפשר. אני זקוק לדיון איתו, מפני שהסטטוס-קוו ביהודה ושומרון רע למדינת ישראל" (עמוד 207). לא ברור אם כן מדוע רוב מפגשיו נערכו עם אנשים שבשולי השמאל ולא עם אלו שמצויים בלב המחנה. יוצא הדופן היחידי הוא המפגש עם האלוף במיל' עמי אילון, שעל גבורתו "כקצין בשייטת בפשיטה לאי גרין" (עמוד 227), חונך כלוחם צעיר. לו היה נפגש עם הח"כים שלי יחימוביץ', איל בן ראובן ועמר בר-לב, "שהיה מפקד סיירת מטכ"ל" (עמוד 141), היה נדרש להתמודד עם המשנה שחיפש. במקומה הציג לקוראיו מצג שווא שמתאר את מחנה השמאל כולו כהזוי וסהרורי.

מנגד, הוא אינו חוסך ביקורת מן המחנה שבו גדל. "מישהו התבלבל בדרך," כתב הנדל, "ארץ ישראל הפכה להיות חשובה מעם ישראל" (עמוד 39). במאמר שכתב לפני שנים מצטט נחום ברנע מ"פ צנחנים מקיבוץ שדה אליהו בשם נדב מילוא (שנהרג מאוחר יותר בלבנון) כמי שמתבייש מנסיבות הזמן. פעם, אמר, היו דברים מובנים מאליהם ועתה הם לא ברורים, ובהם שפעם היה ברור שיהודי לא מרים יד על שוטר או חייל. הזמנים בהחלט השתנו, והנדל עוסק מכך לא מעט. כך למשל, הוא מתעמת עם תושבי יצהר ומעשיהם האלימים כנגד רשויות החוק, ובהם חיילי צה"ל ששומרים על היישוב, וכנגד הפלסטינים. הוא אינו חוסך שבטו מן הקיצוניים שבימין, ונוקט כלפיהם לשון קשה שאינה משתמעת לשתי פנים. אמת. רובה ככולה של הציונות הדתית מאמין בשלטון החוק ונמנע מאלימות. אירועים כמו "חתונת השנאה" ורצח משפחת משפחת דוואבשה בכפר דומא הינם בבחינת חריגות מטרידות. יש לעקור אותן מן השורש לאלתר.

בספר עומד המחבר על הפיחות שחל ביסוד ה"ליברלי" בימין הפוליטי, שהיה פעם אחד מעמודי התווך שלו. הוא עצמו פועל לחיזוק אגף זה בימין במטרה להשיבו לימי בגין וז'בוטינסקי. בהקשר הזה קולו של הנדל, שמאמין בשלטון החוק ובחשיבות הדמוקרטיה, הוא קול חשוב וצריך לחזק אותו. בתקופה שבהם מתויגים מי שמביעים עמדות מנוגדות ("שוברים שתיקה", למשל) כ"בוגדים" הדבר חשוב אף יותר.

ישנה טענה כי שני האתגרים הקשים שניצבים בפי מדינית ישראל הם ההחלטות בנוגע למיהו יהודי ומהם הגבולות. הספר ממחיש את נכונותה. למרות זאת המחבר מאמין ביכולתנו לחיות כאן ולקיים פה מדינה. ישראל, כתב הנדל, "מושתתת על פערים בין הרצוי למצוי. בין האחדות ברגעי המלחמה למריבות בימים של שקט; בין הציניות הפוליטית לתמימות האזרחית; בין שדה הקרב לתל אביב, גם כשהיא הופכת מטרה לטילים, כמו במבצע צוק איתן. יש המזלזלים בבועה הזאת של תל אביב. אני מעריך אותה. לא גר בה, אבל מבקר בה לעתים תכופות. עיר ללא הפסקה תחת טילים ורקטות, תחת פיגועי טרור, תחת החשש מהיום שבו תשיג איראן פצצה גרעינית. כצופה מן הצד, אורח לרגע, תל אביב היא בעיני סימן לכך שהצלחנו ליצור פה נורמליות" (עמוד 11). הדבר מקבלים משנה תוקף לאחר הפיגוע בעיר אתמול. זוהי חוזקתה של ישראל, אי של יציבות וקידמה בלב האי-יציבות האזורית. הפילוג והניכור בין השבטים שמרכיבים אותה הם חולשתה.

(מתוך הבלוג "על הכוונת", 02.01.2016)

https://galperel.wordpress.com/2016/01/02/%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%94%D7%91%D7%9C%D7%92%D7%9F-%D7%9E%D7%90%D7%AA-%D7%92%D7%9C-%D7%A4%D7%A8%D7%9C-%D7%A4%D7%99%D7%A0%D7%A7%D7%9C/

בשעת ערב בנובמבר 2012 צלצל הטלפון בביתו של ד"ר יועז הנדל. על הקו היה מפקדו במערך המילואים של הקומנדו הימי. "הוא ביקש שאגיע. מבחינה חוקית קוראים לזה צו 8. קריאת חירום לאנשי מילואים. המבחן העליון של אזרח בישראל אינו בציות לחוקים ולצווים אלא בתחושת השייכות. הפטריוטיות היא כוחו של הרגל. כוחם של החברים שאיתם אתה משרת במילואים, שותה קפה, נלחם כשצריך" (עמוד 9). כך, בהתייחסות לשירות המילואים במבצע "עמוד ענן", מתחיל הנדל את ספרו הרביעי, "בארץ לא זרועה – מסע ישראלי" (הוצאת ידיעות ספרים, 2015).

הנדל נולד בפתח תקווה בשנת 1975 וגדל באלקנה שבשומרון. מאחוריו "שירות של שש שנים בקומנדו הימי והרבה שנות שירות מילואים" (עמוד 10), בין היתר כמפקד צוות ופלוגה. הוא בעל דוקטורט בהיסטוריה צבאית וטור קבוע ב"ידיעות אחרונות". בשנים 2012-2011 כיהן כראש מערך ההסברה הלאומי בלשכת ראש הממשלה נתניהו. בעקבות פרשת נתן אשל פרש והחל לכהן כיושב ראש המכון לאסטרטגיה ציונית. לצד כתיבת מאמרים וספרים, הספיק להקים את תנועת "זכויות אדם כָּחוֹלָבָן" ולזכות בפרס איש המופת החברתי מטעם תנועת אומ"ץ, בפרס אביר איכות השלטון ובפרס לספרות צבאית ע"ש מולדובן. הוא נשוי ואב לארבעה ומתגורר במושב "נס הרים" בהרי יהודה.

הספר הוא מסע אישי בישראל דרך אנשים, אירועים ומקומות. בארץ ישראל, כתב הנדל, "נמצא העבר בכל מקום שבו דורכים. זו ארץ התנ"ך, הנביאים, הצלבנים, המוסלמים. ארץ שיש בה ערבוב של שכבות ושל מלחמות. ארץ היוזמה והחדשנות. ארץ הבלגן" (עמוד 10). אולי משום כך ישראל שהוא מתאר מחולקת לשבטים ומגזרים. השבט השמאלני, השבט הדתי לאומי, השבט הערבי-ישראלי, השבט החרדי ואפילו השבט השמאל ציוני הנעלם, מעבר לנהר הסמבטיון. הקריאה בספר מרתקת. הנדל יודע לספר סיפור מעניין ונעים לקריאה שדן בסוגיות בוערות ובהן ריבונות, מדיניות ולאומיות.

הצבא נוכח מאוד בספר של הנדל וניכר כי הוא עודנו מאמין בדברים שאמר לו המ"פ בטירונות, כי "כוחו של צה"ל הוא בקוד המוסרי שלו, בערכיו, לא בעוצמת האש" (עמוד 74). צה"ל מתואר בספר, במידה רבה כפי שהוא באמת, כצבא שמקפיד על מוסר לחימה גבוה, בעוד שאויביו פועלים מתוך האוכלוסייה האזרחית המשמשת להם מגן.

כך למשל, במבצע "ענבי זעם" בלבנון בו לחם כקצין צעיר בשייטת 13. "בזמן שאנחנו ביצענו פשיטות מהים, צוותים מיחידת מגלן הסתתרו בעמדות שבנו בשטח כדי לצוד משגרי קטיושות. כל עמדה תוכננה ואושרה על גבי מפות, כל עמדה העבירה לאחור דיווחים וציוני מטרות. באחת מאותן עמדות, לא רחוק מהמקום שבו הייתי, שהה מפקד פלוגה צעיר בשם נפתלי בנט. אחרי כמה ימים בשטח זיהה חיזבאללה את הכוח של בנט וירה עליו אש מרגמות מתוך בניין אזרחי בכפר כנא. סוללות התותחים של צה"ל השיבו אש ופגעו בבניין של האו"ם שממנו נורו פצצות המרגמה. כמאה אזרחים ששהו במתחם נהרגו. הנה מורכבות הלחימה על רגל אחת: ארגוני הטרור עושים שימוש באזרחים כמגן אנושי. כשהם נפגעים, ישראל מפסידה נקודות" (עמוד 68). התיאור מדויק, המציאות מורכבת בהרבה. במלחמה האחרונה בעזה למשל, שהיתה מוצדקת כשלעצמה, התנהלה ישראל עם הרבה מאוד אש ומעט מאוד מדיניות.

למרות זאת ישראל מצטיירת בספר כ"וילה בג'ונגל" והמחבר כלל אינו בטוח "אם אפשר אחרת במזרח התיכון מלבד להפעיל כוח" (עמוד 189). מן הספר עולה כי הוא רואה בתכנית הגרעין האיראנית סכנה קיומית ותומך בתקיפה ישראלית מונעת בהתאם ל"דוקטרינת בגין" (ועל-פי פרסומים זרים גם אולמרט). הביקורת שמופיעה בספר על החלטת ראש הממשלה נתניהו שלא לתקוף, מתעלמת מן העובדה שרבים במערכת הביטחון פקפקו בהישגיה ארוכי הטווח של תקיפה שכזו.

לישראלי, כותב הנדל, חוסר הנורמליות שבמילואים הוא הנורמה. לאחר שלחם במלחמת לבנון השנייה עבר ב-2007 קורס מפקדי פלוגות, והשתתף במסגרתו במשלחת "עדים במדים" לפולין. "מהסיור הזה במילואים אחרי המלחמה, נשארה לי תמונה אחת משמעותית. הצלם היה גרוע, אבל הנוף עוצמתי: שמיים בהירים, שמש קרה, דשא שמתחזה לירוק על אדמת טרבלניקה, ואני עומד במרכז ומצדיע לאבן חשופה, לבנה. על האבן חקוקה באנגלית המילה אוז'רוב. שם העיירה של סבי. כששבתי הביתה, אחרי הביקור בפולין, הוא הביט בתמונה ארוכות ואז תלה אותה בגאווה וביד רועדת מעל מיטתו. הקהילה בעיירה נמחקה, גם סבי כבר נפטר מאז. התמונה נשארה" (עמוד 187). כקורא הזדהיתי עם התיאור לחלוטין, שכן הייתי בשליחות המדינה בפולין וסבי הוא ניצול שואה ששרד את מחנות אושוויץ ומטהאוזן, עלה ארצה והקים בה משפחה.

אולם דומה כי במסע הישראלי שערך הנדל הצבא נוכח מדי. בישראל העכשווית, והדבר מצביע על הטבה במצב הביטחוני, צה"ל הוא גוף חשוב אך אינו המדד העיקרי ובוודאי לא היחידי לאזרחות טובה. המחאה החברתית (והמערכון הבוטה ב"ארץ נהדרת") הביאה לקיצוץ בתקציב הביטחון. לפתע נתברר ש"הפרות הקדושות" באמת אינן צה"ל אלא תקציבי הישיבות וההתנחלויות שלא נפגעו. גם המחקרים שמראים כי מחצית מן הנכנסים לכיתה א' הינם ערבים או חרדים, פלחים באוכלוסיה שאינם משרתים בצבא, מוכיחים שזוהי מגמה שמתחזקת. אישור נוסף לכך הוא מספר המילואימניקים הפעילים, בוודאי הקרביים, שהולך ויורד, הן בשל מוטיבציה פוחתת והן כחלק מרפורמה לשיפור וחיזוק מערך המילואים. אף שהציבור תומך בצבא בשעת משבר, הרי שבשגרה האזרחים מוטרדים מסוגיית יוקר המחייה ולא מן "החיים עצמם".

הנדל מתאר בספרו את עליית האליטה המשרתת החדשה, הציבור הדתי לאומי (כיפות סרוגות) שהחליפה את האליטה המשרתת הקודמת של ההתיישבות העובדת והשמאל הציוני. הוא טוען בספר שריבוי הקצינים הדתיים אינו מהווה סכנה ואף מגן על פקודת יום שהפיץ מח"ט גבעתי, עופר וינטר, לחייליו ערב "צוק איתן". נכון. כפי שהוכח במבחנים רבים ובהם ההתנתקות, אין סכנה שהציבור הדתי יסרב פקודה או חמור מכך. העובדה שיותר ויותר צוערים בקורס קצינים באים מן הציבור הדתי (ובכלל זה המתנחלים) מהווה תעודת עניות למגזרים אחרים.

שלוש שנים לאחר גיוסו, כותב הנדל, "כשכבר הייתי מפקד בעצמי, הכרחתי את פקודי לעסוק בפרשת השבוע בכל שיחת סיכום. למה? ככה. ראיתי בתנ"ך ספר שמחבר אותנו אל המורשת. בלי מחשבות דתיות, סתם כפייה תרבותית. המפקד שלי באותו זמן היה בן קיבוץ מזרע, חילוני אדוק, אבל הוא לא ראה בפרשת השבוע סכנה למלחמת דת, וכמוהו גם אחרים. כך שרדתי בלי מהומות גדולות. היו מפקדים שאהבו את שירת רחל והיו כאלה שציטטו את בוב דילן וג'ון לנון בכל פעם שהיה צריך לשאת נאום על מלחמה ושלום. אני בחרתי בפרשת השבוע. כל מפקד והחבילה התרבותית שהביא מהבית" (עמוד 53).

על פניו, הצדק איתו. כשהייתי בשעתו בקורס בגוף ביטחוני, התעקש המדריך שלי (גם הוא יוצא שייטת) שבסוף כל יום נלמד פסוק ממסכת אבות, שעוסקת במה שבין אדם לחברו. לא היה בדבר כפייה דתית ואנחנו למדנו משהו בעל ערך שהלך אתנו הלאה. אולם מקום הדת בצבא השתנה, במיוחד לאחר כהונת הרב הצבאי הראשי רונצקי. כשבצבא ישנו ענף תודעה היהודית ברבנות הצבאית העוסק (לא ברור מדוע) לא בדיני כשרות אלא בחינוך לערכי לחימה, שאפילו הרמטכ"ל מתקשה לצמצם את סמכויותיו, ומפקד חטיבה מפרסם דף מפקד הקורא למלחמת מצווה יש בדברים בכדי להדאיג.

במסעו רצוף המפגשים עם ציבורים בישראל, יוצא הנדל לחפש את השמאל הציוני הנעלם. "אני מחפש את השמאל הציוני שמדבר על מדינה יהודית בלי לגמגם. שיודע לומר מולי בקול רם שזכותו גם להתפשר. אני זקוק לדיון איתו, מפני שהסטטוס-קוו ביהודה ושומרון רע למדינת ישראל" (עמוד 207). לא ברור אם כן מדוע רוב מפגשיו נערכו עם אנשים שבשולי השמאל ולא עם אלו שמצויים בלב המחנה. יוצא הדופן היחידי הוא המפגש עם האלוף במיל' עמי אילון, שעל גבורתו "כקצין בשייטת בפשיטה לאי גרין" (עמוד 227), חונך כלוחם צעיר. לו היה נפגש עם הח"כים שלי יחימוביץ', איל בן ראובן ועמר בר-לב, "שהיה מפקד סיירת מטכ"ל" (עמוד 141), היה נדרש להתמודד עם המשנה שחיפש. במקומה הציג לקוראיו מצג שווא שמתאר את מחנה השמאל כולו כהזוי וסהרורי.

מנגד, הוא אינו חוסך ביקורת מן המחנה שבו גדל. "מישהו התבלבל בדרך," כתב הנדל, "ארץ ישראל הפכה להיות חשובה מעם ישראל" (עמוד 39). במאמר שכתב לפני שנים מצטט נחום ברנע מ"פ צנחנים מקיבוץ שדה אליהו בשם נדב מילוא (שנהרג מאוחר יותר בלבנון) כמי שמתבייש מנסיבות הזמן. פעם, אמר, היו דברים מובנים מאליהם ועתה הם לא ברורים, ובהם שפעם היה ברור שיהודי לא מרים יד על שוטר או חייל. הזמנים בהחלט השתנו, והנדל עוסק מכך לא מעט. כך למשל, הוא מתעמת עם תושבי יצהר ומעשיהם האלימים כנגד רשויות החוק, ובהם חיילי צה"ל ששומרים על היישוב, וכנגד הפלסטינים. הוא אינו חוסך שבטו מן הקיצוניים שבימין, ונוקט כלפיהם לשון קשה שאינה משתמעת לשתי פנים. אמת. רובה ככולה של הציונות הדתית מאמין בשלטון החוק ונמנע מאלימות. אירועים כמו "חתונת השנאה" ורצח משפחת משפחת דוואבשה בכפר דומא הינם בבחינת חריגות מטרידות. יש לעקור אותן מן השורש לאלתר.

בספר עומד המחבר על הפיחות שחל ביסוד ה"ליברלי" בימין הפוליטי, שהיה פעם אחד מעמודי התווך שלו. הוא עצמו פועל לחיזוק אגף זה בימין במטרה להשיבו לימי בגין וז'בוטינסקי. בהקשר הזה קולו של הנדל, שמאמין בשלטון החוק ובחשיבות הדמוקרטיה, הוא קול חשוב וצריך לחזק אותו. בתקופה שבהם מתויגים מי שמביעים עמדות מנוגדות ("שוברים שתיקה", למשל) כ"בוגדים" הדבר חשוב אף יותר.

ישנה טענה כי שני האתגרים הקשים שניצבים בפי מדינית ישראל הם ההחלטות בנוגע למיהו יהודי ומהם הגבולות. הספר ממחיש את נכונותה. למרות זאת המחבר מאמין ביכולתנו לחיות כאן ולקיים פה מדינה. ישראל, כתב הנדל, "מושתתת על פערים בין הרצוי למצוי. בין האחדות ברגעי המלחמה למריבות בימים של שקט; בין הציניות הפוליטית לתמימות האזרחית; בין שדה הקרב לתל אביב, גם כשהיא הופכת מטרה לטילים, כמו במבצע צוק איתן. יש המזלזלים בבועה הזאת של תל אביב. אני מעריך אותה. לא גר בה, אבל מבקר בה לעתים תכופות. עיר ללא הפסקה תחת טילים ורקטות, תחת פיגועי טרור, תחת החשש מהיום שבו תשיג איראן פצצה גרעינית. כצופה מן הצד, אורח לרגע, תל אביב היא בעיני סימן לכך שהצלחנו ליצור פה נורמליות" (עמוד 11). הדבר מקבלים משנה תוקף לאחר הפיגוע בעיר אתמול. זוהי חוזקתה של ישראל, אי של יציבות וקידמה בלב האי-יציבות האזורית. הפילוג והניכור בין השבטים שמרכיבים אותה הם חולשתה.

(מתוך הבלוג "על הכוונת", 02.01.2016)

https://galperel.wordpress.com/2016/01/02/%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%94%D7%91%D7%9C%D7%92%D7%9F-%D7%9E%D7%90%D7%AA-%D7%92%D7%9C-%D7%A4%D7%A8%D7%9C-%D7%A4%D7%99%D7%A0%D7%A7%D7%9C/