אני נוטה להאמין כי רבים לפני נפלו בקסמו של הספר המקסים הזה, גם אני כמו רבים הולכת אחרי העדר לפעמים כשזה נוגע לחוות דעת כה אוהבות לספרים.
קשה להתעלם מכל הערות המרשימות וכל הפרסום הסובב סביב ספר מסויים ולא לבדוק אותו כדי להבין על מה לעזאזל כולם מדברים כל הזמן.
ואכן אני חייבת לומר שהתרשמתי לטובה,
יותר מזה (כיוון שהמשפט הזה נשמע מעט פלצני ולא מעריך):
הוקסמתי מהספר בצורה בלתי מורגשת, לאט לאט ובכל הכוח.
בהיותי אחת שמתאהבת בדמויות מהר ונשאבת אל תוך מציאות ספרותית כמו מים באסלה, ידעתי שעלי לנהוג בזהירות עם דמויות מסוג זה אשר בנויות כדי שתתמכר אליהן.
חוששני כי זה לא עזר, לא לקח יותר מדי זמן עד שעיני הוצמדו אל הדפים וכוח המשיכה הופעל במלוא עוצמתו על מנת שלא אפרד מהספר.
אני לא אוהבת את כל המתיקות המוגזת שיש בדרך כלל בספרים, אני לא אוהבת אהבה מושלמת וחוסר בפגמים.
אני אוהבת לראות את כל האמת של בן אדם פרוסה על הדפים בשצף מילים טובות, אני אוהבת להכינס לתוך התת מודע של אנשים ולהבין את נקודת המבט הכה מסקרנת שלהם.
והספר "ללכת בדרכך" הוא בהחלט ספר שאפשר להישאב אליו בקלות, האמיתיות האגביות בה הוא כתוב כל כך משעשעת ומסקרנת שעד העמוד האחרון אתה מרגיש כחלק בלתי נפרד מהספר.
אני לא חושבת שאפשר לבקש יותר.
לכן מומלץ בחום לקרוא אפילו רק את העמוד הראשון (כמו שאני התכוונתי לעשות) ולבחון את העמידות שלכם במוח טהור.
מחשבה נקייה של אדם אחר, מלאה בכל הסטיות המוזרות והמופרכות שלו, בכל המבוכות והמגושמות.
כל כך טהור נקי ומשעשע, שאתה פשוט לא יכול להתנגד.
ממליצה בחום. :)

ג'ון ורדון הוא סופר מוכשר מאוד ואני חושבת שאין על זה ויכוח.
הספר הראשון:"חשוב על מספר" הוא ספר מאוד מיסתורי ומעניין, אבל אני חושבת שהספר השני הזה, הוא ספר מוצלח יותר.
דייב גרני הוא אדם שמאוד קשה לפענח, אדם שקשה להבין איך הוא חושב.
זאת אחת מהסיבות הרבות למה הספר ריתק אותי כל כך, אני יושבת וקווראת את החיים של דמות כלשהי, חיים שלמים שנכתבים על גבי עמודים ועמודים ומנסה להבין מהם כמה שיותר על דייב וגרני ועל הרצונות שלו. המוח שלו פועל בצורה שונה, הוא מצליח לתפוס דברים שרוב האנשים הממוצעים לא יצליחו לעולם להגיע אליהם.
הכישרון הזה הוא כישרון שאני מייחלת לעצמי, אבל גם לא מייחלת לעצמי.
מלבד התעלומה הענקית והמותחת אותה פותר גרני בספר, אני חושבת שהוא גם מנסה לפתור את עצמו.
הוא יוצא למסע למצוא את הצד שבו שהוא רוצה להיצמד אליו.
ההחלטה הגורלית בעצם היא ההחלטה בין העבודה למשפחה.
הלב שלו קורא לו למשפחה, אבל הראש מסרב.
כי בכל פעם בה עולה שערורייה אליה הוא נזקק, הוא לא מסוגל לסרב לפיתוי.
"עצמי עיניים חזק" הוא ספר מותח ונפלא שמעביר אותך דרך המסע של דייב גרני בתוך עצמו ובתוך תעלומה מפחידה נוספת.
אני חייבת לומר שבשלב מסויים כבר קצת צפיתי את הסוף האיום, אבל לעולם לא הייתי מגיעה לפרטים המדהימים אליהם ג'ון ורדון לקח אותי ואני ממש שמחה שקראתי את הספר.
ממליצה לכל מי שמתעניין!

אחד הספרים שלקח לי הכי הרבה זמן לסיים אותם והספר היחידי שהרגשתי שלא היה שווה את זה.
הכתיבה באמת טובה, אבל לא הצלחתי להתחבר לספר עצמו ולעלילה ומצאתי את עצמי קוראת את אותו עמוד שלוש פעמים בניסיון להתרכז.
עוד לא קרה לי עם אף ספר דבר שכזה, אבל באמת שהוא שיעמם אותי מאוד.

אוקיי.
אז חדר.
ילד בן חמש שמכיר רק את העולם הקטן והפנימי שלו.
ילד בן חמש שמכיר רק את מה שהוא ראה וכל מה שהוא ראה זה מה שנמצא בתוך חדר.
השמש לא מוכרת לו, השמיים לא מוכרים לו.
הצרכים הבסיסים כמו אוויר צח ודשא לא מוכרים לו.
סיפור מדהים וגם נוראי, על ילד שהתרגל לחיים הכלואים, התרגל כל כך עד שכשהוא יוצא החוצה הוא מתגעגע לאותם החיים.
הוא משתוקק לחדר האהוב שלו שוב, אפילו רק כדי לישון, רק כדי לראות אותו, לדעת שהוא לא סתם קיים שם.
עולם שלם בתוך חדר אחד.
לדעתי החוויה הזאת דרך העיניים של ילד קטן שכל כך אוהב את החיים הקטנים והמעטים שלו, היא מטורפת.
איך שהוא מדבר על כל מה שנמצא בחדר כמובן מאליו ועל כל מה שנמצא בבחוץ לכמעט ובלתי אפשרי.
חדר זה המקום שלו, זה הבית שלו, הכבישים והעצים בחוץ, האוויר והרוח זה האויב.
מאוד מומלץ, חוויה מסוג אחר.

האמת היא שאני מאוד מאוכזבת מכמה וכמה אנשים פה, כן אני לא מצפה שלכולנו יהיה טעם מדהים בספרים, אבל להכיר בספר המטורף הזה כספר משעמם וחסר פואנטה, עוד ספר בנאליעל בחור מדהים ונסיכה כזאת או אחרת הוא ממש פתטי ואנ י מסרבת להאמין שלאנשים כזאת רמה של בורות.
כן, הספר מיועד לבני נוער, הוא מיועד לאנשים שעדיין חולמים על העתיד, שעדיין לא מיואשים מעבודה מסריחה עם בעל או אישה שהם לא אוהבים, אנשים שעדיין לא הרימו ידיים על לנסות ולשנות את החברה המטומטמת שלנו, אבל מה אני מדברת אני רק בת חמש עשרה הרי מה אני יכולה כבר לשנותץ בחברה, מה אני יכולה לבקר כשאני עדיין לא משלמת מיסים ואין לי חשבון בנק, אבל אני מניחה שזה לא בדיוק רלוונטי כרגע.
הספר הזה מדבר על העצמה נשית, כן נכון לכמה מהגברים פה קשה לקבל שדבר כזה קיים, שיש אישה שבאמת מסוגלת להתמודד עם דברים בעצמן, שלא צריכות את הנסיך המקסים שיציל אותן.
קטסה היא אישה שלא מסוגלת לקבל האהבה, שלא מסוגלת להאמין שמישהו יכוללאהוב אותה אם היא לא אוהבת את עצמה.
וכשאהבה באמת מוצאת אותה היא לא מוכנה להאמין עד שהיא עומדת ממש מולה ונושכת לה את השפה.
הספר מחוננת מדבר על הקושי של בן אדם עם עצמו ועם מי שהוא, על המחשבה שאתה באמת יכול לשנות דברים כשהם לא מוצאים חן בעיניך, שהחיים שלך הם שלך ורצוי שתמצא אותם באופן שאתה הכי רוצה.
שתאמין שמישהו יוכל לאהוב אותך, אבל גם תדע לדאוג לעצמך.
אז לכל האנשים שם שקראו את הספר הזה כסתם ספר רגיל כמו כל האחרים, ספר שמדבר על אהבה קיטשית שאמורה לבנות אותנו להאמין בנסיך ונסיכה וחיים מושלמים מהאגדות אז אני ממליצה שיקרא שוב ויבין עד כמה הוא פיספס את כל הפואנטה של הספר, עד כמה הוא טועה בדברים הבסיסיים.

וואו מעולם לא אהבתיאת פו הדב יותר.

אני חושבת שאפשר לתת לג'ון גרין קרדיט על היותו סוחט דמעות מוצלח.
מחפשים את אלסקה הוא רק אחד מבין כמה ספרים סוחטי דמעות על אובדן.
אחד הדברים שמצאתי בספרים של ג'ון גרין זה היכולת להבין חיבור בין שתי דמויות בתוך הספר, ממש להרגיש את הסיבות מדוע הם נועדו להיות ביחד.
הייחודיות של הריח למרות שאני לא יכולה להריח, המיזוג המושלם הזה בין אדם אדיש ושנון לבחורה ערמומית ומסוכנת, בחורה שנחשבת רק צרות.
אבל כולנו מחפשים צרות בסופו של דבר.
אני לא חושבת שבאף שלב בספר הצילחו למצוא את אלסקה, אבל אני יודעת שלא וויתרו, גם בשורות האחרונות כשהבריחה המדהימה שלה מהמבוך יצאה לחופשי, אני עדיין לא חושבת שמצאו אותה, אבל אני גם לא חושבת שהיא רצתה להימצא.
למדתי המון מהספר הזה, קורות החיים של אנשים באמת התחילו לעניין אותי.
לדעת את המילים האחרונות של כל האנשים המפורסמים המתים בעולם, נשמע לי מרתק.
מיילס נשמע לי מרתק. כל דמות בתוך הספר טעונה ביותר מסתוריות מהשנייה, אבל גם כשהספר נגמר, המסתוריות נשארת.

כמה טוב להיות פרח קיר, הוא ספר על חוסר שלמות.
אני אישית חושבת שהוא מושלם בחוסר השלמות שלו, שהוא לא מושלם בדיוק במידה הנכונה.
צורת הכתיבה הייחודית של הספר כמכתבים של צ'ארלי אל האיש המיסתורי שלו, ללא ספק הופכים את הספר למעניין יותר.
למי שראה גם את הסרט, אני חושבת שהוא סרט מאוד מוצלח אבל לא לגמרי משקף את התחושה שאני לקחתי אלי מהספר.
אני לא ראיתי בצ'ארלי ילד טיפש, אני ראיתי בצ'ארלי את חוסר הידיעה והמודעות המוחלטים שלנו, את החלומות הכי גדולים ומופרעים שלנו שמתחילים פשוט במשהו קטן, משהו סימלי כדי שנרגיש שאנחנו צעד אחד יותר קרוב לחופש.
לא הפריע לי שהוא מדבר יותר מדי, לא הפריע לי שהוא אומר מה שהוא חושב, שהוא אומר מה שהוא מרגיש, שלפעמים הוא פשוט לא מסוגל להתמודד עם מצבים חברתיים, שלפעמים הוא מתפרק.
כי גם אני יכולתי להיות צ'ארלי, כי בכולנו יש קצת מצ'ארלי, כי צ'ארלי הוא בדיוק הצד בנו שאנחנו מדכאים.
ואם הוא הצד בנו שאנחנו מדכאים, זאת אומרת שהוא הכי הוא שאפשר, שהוא הכי כנה.
ומה יכול להיות יותר מופלא מזה.
אני לא ראיתי בכמה טוב להיות פרח קיר ספר מדכא, אני ראיתי בו את החופש שאתה מרגיש בקצה היידים כשהאוויר מתפרס לך בין האצבעות כשאתה עומד על האוטו במנהרה. אני ראיתי בו את תחושת החופש הריגעית הזו, כשאתה מאבד שליטה, כשאתה מודה בבעיות שלך, כשאתה מודה שאתה בן אדם.

מה אני יכולה לעשות, איך אני יכולה לתאר את הספר הזה.
אני חושבת שההגדרה המרכזית שלו זה החולשה שלי.
פשוט החולשה שלי, כי הוא לא יוצא לי מהראש, הוא רודף אותי.
שמעתי על הספר הזה שמועות רבות, בעיקר אנשים שסיפרו לי שראו את הסרט ולא ידעתי מה לחשוב.
ואז השאלתי אותו מהספרייה, התחלתי לקרוא והמילים פשוט זרמו למוח שלי, כמו סם שכזה.
המשכתי לקרוא ולקרוא והראש שלי מתמלא במחשבות והלב שלי מתחיל לדפוק מהר יותר עם כל מילה והסקרנות שלי מתגברת.
הכיף הכי גדול בספר מועדון קרב הוא העובדה שאתה לעולם לא תדע מה יקרה אחר כך, לעולם לא תצפה את הצעד הבא.
וברגעים שבהם אתה חושב שהולך לקרות משהו מובן מאליו, משהו בנאלי, הוא שובר אותך, מרסק אותך לאלפי חתיכות כדי שתדע לא להעמיד ציפיות יותר, כדי שתלמד את הלקח שלך. ואתה באמת לא בונה יותר ציפיות ופשוט ממשיך לקרוא כדי לדעת, אתה צמא לידע, כבר אין לך חיים משלך, החיים שלך הם החיים של הספר והחיים של הספר הם החיים שלך. לי קרה דבר נורא עם הספר הזה, טסתי לסין ולקחתי אותו איתי כי לא הייתי מסוגלת להפסיק לקרוא, לא יכולתי אפילו לשים אותו בתיק כי רציתי שהוא יהיה קרוב אלי וקרה ושכחתי אותו בשדה התעופה ולקח לי חודש לקנות אותו מחדש.
חודש שלם של תהייה מה הולך לקרות עכשיו, איך הספר הולך להסתיים?!
וכשסוף כל סוף קניתי אותו קראתי אותו כל היום ובכיתי וצחקתי ונשאבתי לתוך אותם חיים מבולבלים, אותם חיים עצובים אבל מקסימים.
והרגשתי שהספר שייך לי, שהוא רק בשבילי, שגם אחרי שסיימתי לקרוא אותו והחזרתי אותו לספרייה המילים שלו עדיין מהדהדות לי בראש, ההרגשה עדיין נסחבת איתי כל יום וזה עדיין ככה, למרות שעבר כבר חודש מאז שסיימתי לקרוא אותו אני עדיין מלאה בחיים של טיילר דרדן ואני לא רוצה לצאת.