ביקורת ספרותית על ללכת על דגים - פרוזה # מאת חיים נבון
ספר בסדר

---

אל הספר הזה הגעתי עם המון דעות קדומות.
מצד אחד - הרב חיים נבון. אדם ידוע במגזר אליו אני משתייכת (לא, אני לא אשתמש במילה "סלב"), ולא רק זה. אם ניקח את המגזר ונפרוס אותו על פני דף משבצות לפי השקפות ואג'נדות, אני חושבת שהמשבצת שלי תצא איפשהו מאוד קרוב למשבצת שלו.
(כלומר, אם היה אפשר לשים אותי בתוך משבצת, מה שכמובן לא אפשרי, כי אני - אני לא אחת שאפשר לשים בתוך משבצת ולכלוא בהגדרות, אי אפשר לקטלג אותי, אני הרי ייחודית ואינדיבידואלית.
כמו כולם).
אז לכאורה - אני משוחדת לטובתו.
ומצד שני - רב כותב ספר. נו, מה כבר הוא יכול לכתוב? זה בטח משהו דידקטי. משהו עם מסר חד וברור. בטח הסיפור הוא רק אמצעי, זו בטח לא ספרות רצינית.
כלומר - אני משוחדת נגדו.

האם הדעות הקדומות האלו מבטלות זו את זו?
או אולי סתם מבלבלות?
לא יודעת.
אולי זוהי נבואה המגשימה את עצמה, אבל כך או אחרת - נראה שכל הדעות הקדומות שהיו לי על הספר התאמתו.

במרכז הספר - יושי ושירי.
זוג צעירים דתיים, משכילים (הוא סטודנט מתחיל, היא בדרכה לדוקטורט), מאורסים.
המפגש בין המשפחות של השניים מטלטל ארון בו קבורים שלדים עתיקים עד שזה נסדק ונפתח וסוד מן העבר ומארץ אחרת מתפרץ אל ההווה הישראלי.
הסוד הזה מאיים על אירוסיהם של שירי ויושי, ויותר מכך - הוא יוצר איום על כל משפחתו של יושי, מטלטל את שגרת חייה ומאיים על עתידה.

הנה שני דברים שאף אחד לא אומר ליושי ושירי בשום שלב במהלך הספר:
"הכל לטובה"
"הקדוש ברוך הוא לא מעמיד בניסיון את מי שאינו יכול לעמוד בו"
ושאר משפטי "חיזוק" מסוג זה.

כאן המקום שבו הדעה הקדומה הראשונה שלי התאמתה: הדמויות הראשיות היו דמויות שיכולתי להזדהות איתן, שהכרתי את עולמן. המסרים שהספר רוצה להעביר, גם הם מסרים שקל לי להזדהות איתם.
שירי ויושי כועסים. הם כועסים על אלוקים ולא מסתירים את זה.
יש להם שאלות, ולאף אחד בספר אין תשובות נחרצות לתת להם. להפך. אחד המסרים של הספר הוא שלפעמים אין תשובה, שהבחירה להאמין היא לפעמים בחירה למרות, ושהשאלות הקשות צריכות להמשיך ולהטריד אותנו, כי החיים לא חייבים להיות הרמוניים, כמו פאזל שכל חלקיו מתאימים זה לזה. החיים כרוכים באי ודאות ובספק, וכך הם צריכים להיות.

אף אחד, לאורך כל העלילה, לא הולך למקובל כדי לנסות לקבל קו ישיר לשמים, תשובות מוחלטות, נס.
זו לא דרכו של הספר הזה, זו לא דרך חיים שמחבר הספר מאמין בה.

כאן גם המקום בו התאמתה גם הדעה הקדומה השניה שלי.
אמנם, יש בספר עלילה, והיא מעניינת.
יש בו דמויות, והן עוברות התפתחות.
הספר כתוב לא רע, בשפה פשוטה, עם הומור יבש שמעלה חצי חיוך מדי פעם.
לו הייתי העורכת שלו - הייתי מבקשת מהרב נבון לעבור על כל הדיאלוגים וללטש אותם שישמעו אמינים יותר. יותר מדי "ודאי" ו"כמובן" ושאר מילים שלא משתלבות במשלב היומיומי של הדמויות נכנסות להן למשפטים והופכות אותם לטקסטים מוכתבים. מצד שני, ה"כאילו" של שירי מתחילת הספר נמוך מדי למשלב הדיבור שלה - ואכן נעלם תוך פרק או שניים.
אבל לספר הזה בהחלט יש מסרים שהוא רוצה להעביר והסיפור אכן נועד, קודם כל, לשרת אותם.
כלומר, זה אכן ספר דידקטי.
זה לאו דווקא רע, כספר לבני נוער הוא קריא, מעניין, וגם בא עם מסרים מעוררי מחשבה.
אבל ספרות גדולה - זה לא.
עיקר המסר של הספר העולה מבין השורות הוא הצורך בבניית עולם רוחני רחב ועשיר.
צעירים בציבור הדתי, רומז הרב נבון לקורא, גדלים ומתפתחים, הולכים לאקדמיה, מפתחים השקפות מורכבות על כל מיני נושאים ועניינים, ולעיתים עולמם הרוחני, הדתי, נותר אי שם הרחק מאחור.
הוא קפא, כפי שהוא, בגובה מגדל הקוביות שבנו בגן ברכה וברמה של סיפורי "כה עשו חכמינו" ששמעו ממנה.
כשיושי מתמרמר על הגורל המר שההלכה מכתיבה לו והולך להתייעץ עם רבו הוא שואל באיזשהו שלב: "אז מה, אסור לי לשאול?"
"להפך," עונה לו הרב. "היית צריך לשאול מזמן, עוד לפני שזה הגיע אליך".
הקשיים, השאלות, הספקות - כולם קיימים.
הם היו קיימים לפני שהגיעו לפתחם של שירי ויושי, ושירי ויושי היו צריכים לתת עליהם את הדעת הרבה לפני שהיכו בהם והותירו אותם מבולבלים, על סף התפרקות.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על ללכת על דגים - פרוזה #