ביקורת ספרותית על הנשים של אבא מאת סביון ליברכט
ספר טוב

---

בגיל 30,אחרי 23 שנים שבהם אמיר חשב שאביו מת, מודיעה לו אימו שהוא בעצם חי.....
"בדיוק אז נודע למאיר שאביו חי, כאילו הביט בו הגורל וראה את מצוקתו והחליט להניח סיפור בחיקו, ועכשיו הוא עומד לגלות אותו, כאנשים חשוכי ילדים המוצאים תינוקת נטושה על סף ביתם"

על פני 234 עמודים בלבד,שאינם צפופים, פורשת סביון ליברכט ביד אומן , מאבק אנושי שיש בו את כל המרכיבים הסותרים של החיים. היא מצליחה ברגישות יוצאת מהכלל וחמלה -לרתק, ולהפוך את הכאב-לנוח יותר, את הכעס לניסבל יותר-בהדרגה, ואת המצוקות לנגישות יותר להכלה.
הספר כתוב בצורת דיאלוג או יותר נכון כעימות. בין הבן לאימו- כלפיה מוטחים זיכרונותיו הכואבים- ויוצרים בה רגשות אשמה-במתכוון : ..." יש דברים שאם לא אומרים אותם מיד כבר לא מוצאים בשבילם את הרגע הנכון" כך היא מתרצת מדוע מנעה ממנו את עצם קיומו של אביו... לבין אביו- שממנו הוא נוטל באכזריות כל זיכרון שעלול להחיות ביניהם את הקשר , ובין לבין הוא חושף ומתעמת עם עצמו ועם הזכרון הפרטי שלו ,בלי סב-טקסט- באופן נקי ישיר וכנה .
לגמרי לא מפתיע איזה סיפורים כולנו מספרים לעצמנו,אפילו במסגרות וביחסים הכי קרובים לנו,ולא רק ...אלא שאנחנו וגם האחרים מאמינים לזה !! (אולי זה בעצם כדי שנוכל להתמודד עם הפחד .....)

"לא הכוח לזכור אלא הכוח לשכוח הוא התנאי ההכרחי לקיומנו " אמר מי שאמר פעם ......

ובכל זאת זה לא ספר כבד ...
אני ממליצה בחום רב וחושבת שאולי מגיע לו 5 כוכבים !

» ביקורות נוספות של אירית פריד
» ביקורות נוספות על הנשים של אבא