קלוד לנצמן לנצח יהיה צרוב בתודעת הציבור הישראלי כאדם שיצר את המונומנט האדיר הזה שהוא הסרט "שואה"; 26 שנים חלפו וטרם התאוששתי ואני עוד זוכר את עצמי, נער בן 14, צופה בצוותא עם עוד כמה מאות אנשים -האולם היה מפוצץ למעשה- בחיזיון המהמם הזה, כמעט 12 שעות עם שלוש הפסקות קצרות "להתרעננות" עלק, קולנוע "לב", חורף 85 (אבא שלי אומר שזה הוקרן בכלל במוזיאון תל אביב, אבל לא הייתי מהמר על זה). כשנדלקו האורות סופסוף, כל הנוכחים נראו כשיבוטים מדוייקים האחד של השני : עיניהם דומעות, מבעם המום והם יוצאים בשקט בשקט, אל הלילה התל אביבי הקר והרטוב. אכן, לנצמן הביא בסרטו משהו שלא נראה קודם לכן מעולם בתולדות תיעוד השואה : הוא בעט לכל הצופים בראש ומעך להם את הלב וזאת - מבלי להזדקק ולו לפריים אחד המתעד זוועות ברגע ביצוען. לא ולא. 'הבנאליות של השואה' כינו את זה אז ומאז. ההוכחה הניצחת עבור העולם כולו, שמבצעי השמדת העם היהודי דה פקטו לא היו בני גזע אחר ולא יצורים מהחלל החיצון, אלא אנשים פשוטים שקיבלו לפתע רשיון להרוג, לאנוס ולהתעלל ועשו זאת, כמסתבר, בחפץ לב וברצון.

לנצמן, חשוב לדעת, הקדיש חלק ניכר מחייו לתיעוד תולדות העם היהודי בעידן המודרני. לפני "שואה" הוא צילם את "למה ישראל ?" ואחריה את "צה"ל", שני סרטי תעודה נוספים, אדירי מימדים ויקרי הפקה. מלבד אלה, הוא טרח למקם את עצמו ולהגיב באופן מוחץ, בכל פעם שזיהה איזושהי גחלת אנטישמית או אנטי ישראלית בחול'. אך לפני שנה והוא כבר כמעט בן תשעים, ריסק לנצמן בעיתונות הצרפתית איזה רב מכר הזוי, שנטל את אחת הדמויות הפולניות מהסרט "שואה" וכתב את 'סיפור חייה' כביכול, כדי לתרץ באמצעותו את סיועה המאסיבי של האוכלוסיה הפולנית בקידום השמדתם של היהודים בשטחה (למי שלא זכר, כל ששת מחנות ההשמדה המפורסמים לשמצה, ממוקמים בשטחה של פולין).

אלא שיחסה של ישראל אל לנצמן הוא, למצער, אמביוולנטי : בעוד שהממסד מחבק אותו בחום, מרעיף עליו שבחים (בצדק) ומסייע לו ככל שניתן (פתיחת שעריהם של בסיסי צה"ל) כולל במישור הכלכלי (לולא התערבותו האישית של מנחם בגין ז"ל, ידוע שצילומי והפקת "שואה" כלל לא היו מגיעים לסיומם), הרי שכמה וכמה מאנשי 'האינטלקטואליה המקומית' טורחים ללגלג עליו בכל הזדמנות, באופן האופייני כל כך למנהג 'ההלקאה העצמית' שפשה בארצנו; הם רואים בו יהודי גלותי ומתלהב, שאינו מבין לאשורה את המציאות הארץ-ישראלית. זכור לי היטב, למשל, מאמר שפרסם עליו ועל יצירתו, אחד שרואה את עצמו כ"מבקר צמרת" ושכותרתו הייתה - " השואה אינה דוברת צרפתית"... כאילו שלנצמן תרם 12 שנים ארוכות מחייו כדי לנכס לעצמו את תיעוד השואה, או משהו מהכיוון הזה. לא כבוד גדול לנו, בקיצור.

***

הספר "הארנב מפטגוניה" איננו רומן וגם לא פרוזה. עפ"י חלוקת היצירות הספרותיות הקשיחה המקובלת בישראל (בעיקר ל"ספרות מקור" ול"ספרות מתורגמת"), הרי שלא ניתן לסווג אותו. בצרפת זה יותר פשוט ותמצאו את הספר מיידית במדף ה"זיכרונות". יש דבר כזה.
לנצמן משתדל לשמר בספר איזשהו הגיון כרונולוגי, אבל איננו מצליח -וסביר שגם אינו רוצה- להימנע מלנוע אחורה וקדימה בזמן, אסוציאטיבית - וכנראה שזהו הגורל הבלתי נמנע כששיטת העבודה היא הכתבה למזכירותיך... לכך יש להוסיף את העובדה, שפרקי הספר אינם אחידים ברמתם ואינם מרתקים במידה שווה. הפרקים המוקדשים למשל לתיאורי חופשותיו המפרכות של לנצמן עם דה-בובואר ועם סארטר, יעניינו בוודאי בעיקר עכברי ביוגראפיות למיניהם, מעריצים מושבעים של השלישייה המפורסמת, אבל מה נגיד ? כמאמר הפתגם העממי "בהמתנה לסטייק - אוכלים שניצל", שני פרקים בקושי אחרי סיפורי הטריוויה החביבים הנ"ל, מגיע פתאום איזה פרק, כמו זה שמספר על ימי המחתרת בצרפת או אלה המוקדשים לתהליך הכנתו של "שואה", שמעיפים אותך לעזאזל וגורמים לך לסנן לעצמך בשקט - יא-אללה, טוב שטרח לכתוב, הלנצמן הזה... ומזל גם שבורך באריכות ימים...

התרגום הפעם -של חגית בת עדה- הוא סביר. איך אומרים אצלנו ? - "נאמן למקור". רק שלא יכולתי להימנע, עקב גילויה של גרסת המקור בצרפתית אצל הוריי המחרישים, לעבור באמצע הקריאה ממש, מגרסת "כתר" לגרסת "גאלימר" (אגב, באמת משקיעים אצלנו בכריכות של ספרים... הגרסה הצרפתית היא קרטון אוף-ווייט חלק לחלוטין. מה זה אומר עלינו ? ועליהם ?!). היה עשר.

לסיכום : בלגאן גדול למי שאוהב סדר והגיון, אבל עונג אמיתי למי שמחפש 'מקור ראשון'. הסטוריה בהתהוותה, מפיו של היוצר הספציפי. מבחינות רבות, קלוד לנצמן הוא אחרון המוהיקנים.

הארנב מפטגוניה- קלוד לנצמן

סיפור זיכרונותיו של קלוד לנצמן, שנולד ב- 1925, קיבל את עיקר פרסומו בשנת 1985 בעקבות הסרט המונומנטאלי "שואה" אותו יצר במשך שתיים עשרה שנה (הסרט אינו דוקומנטארי, כיוון שאין דוקומנטציה של השואה ובפרט לא של ההשמדה, אלא הוא תיעוד העדויות של אנשים שחוו את התקופה). לדעתי, בחר לנצמן בשם המוזר והתמוה לספר כהנגדה לתיעוש השיטתי של המוות במהלך השואה. ארנב הוא סמל לחיי חופש ופריון (בספר שני תיאורים של ארנב הנמלט לחופש; הראשון, של ארנב הנלכד באורות פנסיה של מכונית בעת טיול בפטגוניה ובשני הוא מספר כי בשעת צילומי הסרט "שואה" רודולף ורבה תאר, שלא למצלמה, את בריחתו מבירקנאו ובאותה עת ממש חמק לו ארנב אל מתחת לגדר התיל- סצנה שנותרה בסרט והתקבעה בזיכרונו של לנצמן).
"הארנב מפטגוניה" הינו סיפור חייו הבלתי שגרתיים אינטלקטואלית, פוליטית ויצירתית שבהם היה מעורב הרבה שמחה ועצב. על רקע משפחתי קשה נע הספור מהשתתפותו של לנצמן כנער בתנועת ההתנגדות לנאצים (resistant) עובר לפרשת הזוגיות הממושכת (שבע שנים) עם סימון דה בובאר, לשותפות הרעיונית והתרבותית עם ז'ן פול סארטר וממשיך בתיאור ההתנגדות הפעילה לקולוניאליזם ולתמיכה במאבק לעצמאות אלג'יר, "גילוי" ישראל ויצירת הסרט שואה. הזיכרונות יותר משהם סיפור חייו של לנצמן הם הצהרה בדבר אמונותיו ונאמנויותיו. מחויבותו של לנצמן לישראל ניצבת במרכז מהותו, הוא חש זיקה עמוקה לעם בישראל חרף חילוניותו והרקע התרבותי הצרפתי שלו.
לנצמן פותח את הספר במילים: "הגיליוטינה- ובאופן כללי יותר, עונש המוות והדרכים השונות של ההמתה- הייתה העניין החשוב בחיי". הוא מספר על משרתת כלשהי שלקחה אותו בגיל שתים-עשרה לסרט שמראות אחדים בו לא עזבהו יותר לעולם, התנפלות על מרכבת דואר של ליון ביער אפל, משפטו של חף מפשע שנידון למוות והגרדום שהוצב במרכז העיר הגדולה. ואכן במהלך רוב חייו הוא חש כרדוף מהרצח ההמוני שביצעו היטלר וסטלין, מהדיכוי הצרפתי באלג'יר שכלל שימוש בעונש מוות, מהאיום להשמדת ישראל בשנת 1967.
הספר כתוב נהדר ומתאר חיים מורכבים ביותר, הוא מביא תיאור של חלק בשמאל הצרפתי וזורה אור על אירועים משמעותיים בהיסטוריה הפוליטית והאינטלקטואלית של צרפת המודרנית כמו גם על הרעיונות, היחסים, התרבות והרגשות במעגל שסבב את סארטר ואת סימון דה בובאר.

קודם כל, החיים של לנצמן היו מאוד מעניינים ומלאים. בתור נער הוא לחם נגד הנאצים והסתתר בפאריז הכבושה. בשנות ה-20-30 שלו הוא היה עיתונאי וביקר באינספור מקומות בעולם. באותו זמן בערך הוא גם ביקר באלג'יריה בזמן מלחמת אלג'יריה- צרפת, התיידד עם הקצינים האלג'יראים והתנגד בתוקף למלחמה. הוא גם חי שנים רבות עם סימון דה- בובואר והיה קרוב לז'אן פול סארטר, והכיר עוד אינטלקטואלים צרפתים מפורסמים (ז'יל דלז, כריס מרקר ועוד רבים). הסיפור חיים שלו קשור גם לסיפור של ישראל, החל מהסרט "למה ישראל" שהוא עשה וכמובן הסרט "שואה", שהופק בתמיכה של ממשלת ישראל בשנות ה-70-80. אני לקחתי את הספר מהספרייה אחרי שנתקלתי בו במקרה באחד המדפים. לקחתי אותו קודם כל בגלל "שואה", אבל יש בספר הרבה יותר מזה. העניין המרכזי, הרציונל המרכזי של הספר הוא אולי אומץ. לנצמן מצטייר כאדם אמיץ ובוטה, שנגעל ממש מגילויים של פחדנות. בתחילת הספר הוא מתאר אדם שלחם איתו ברזיסטנס נגד הנאצים וקפא מפחד כשהיה צריך להתקיף חוליה של משתפי פעולה. עד היום לנצמן לא סלח לו על זה. לנצמן גם מכיר מקרוב את הסכסוך הישראלי- ערבי בגלל הסרטים שעשה על ישראל ובגלל שביקר בישראל פעמים רבות. נראה שהוא ציוני בהשקפות שלו, הוא לא מבקר את ישראל אפילו פעם אחת ומרבה לכתוב על האומץ של החיילים הישראלים. הכתיבה שלו על סארטר ודה- בובואר עושה חשק לקרוא את הכתיבה שלהם. מבעד לעיניים שלו הם נשמעים כמו אנשים אמיתיים מאוד.
בנוסף לנושא של אומץ לנצמן גם נמשך מאוד לצד האפל, המכוער של החיים. אני חושב שמי שראה את "שואה" יכול להבין בדיוק על מה אני מדבר. ולמי שלא, מדובר על סרט של 10 שעות ומעלה, שמנסה לחקור את מנגנון ההשמדה הנאצי בדרך של ראיונות עם ניצולים, עם פושעים נאציים וכמובן צילומים במחנות ההשמדה (אושוויץ', חלמנו, טרבלינקה ועוד) עצמם. לנצמן כותב בספר שהסרט מנסה להבין את רגע המוות, את הרגע בו היו היהודים דחוסים בתאי הגזים ונאבקו על עוד נשימה. הסרט עושה את זה בדקדקנות כרונולוגית, בפירוט של אינספור פרטים טכניים , ובצילומים שמדמים את המסלול הנוראי שעבר על היהודים במחנות. הספר מספר על הגיבורים של הסרט, הנאצים והיהודים, ובכלל המוות קשור בספר מהרגע הראשון, מהפרק הראשון שמספר על המשיכה והדחייה של לנצמן מההוצאות להורג אליהן היה עד בצרפת של לפני מלחמת העולם השנייה.
אני חושב שהספר מעניין מאוד. ההרפתקאות של לנצמן (אחד הסיפורים המעניינים בספר הוא על החיים בצפון קוריאה. לנצמן ביקר שם לכמה שבועות וכתב על המדינה הקומוניסטית המדוכאת והסגורה כל כך פרק מעולה), הקשר שלו לגרמניה ולנאציזם (הוא גם למד שם בשנות ה-50. נדמה לי שזה היה בשנות ה-50), היחסים שלו עם נשים והקשר שלו לישראל, כולם מנוסחים במין קדחתנות, בהתלהבות, אותה קדחתנות שמאפיינת כנראה את החיים של לנצמן בכלל. ובהחלט אלו היו חיים מרתקים שמעניין לקרוא עליהם. וחוץ מזה, מי שמכיר אותי יודע שמספיק להכניס בכותרת של ספר את המילה "ארנב" בשביל שאני אהיה חייב לקרוא את הספר. בשביל לנצמן הארנב הוא חיה חמקנית, חופשיה, שמבטאת את החופש של החיים ואני מניח שהוא גם רואה את החיים שלו ככאלו.

אחד הספרים הטובים והמרגשים ביותר שקראתי. לא אהבתי בו הכל - ישנם חלקים שלא עניינו אותי, ישנם חלקים שהביכו אותי. אבל בשביל אותם חלקים מהם למדתי מיהו קלוד לנצמן, איך גדל האיש שלקח על עצמו את יצירת "שואה", באיזה קשיים נתקל ומי היו עיקר המפריעים לו - בשביל זה שווה כל הספר. הספר מאיר, כמו הסרט, את העולם "הרגיל" האופף את המציאות הבלתי רגילה של השואה ושל בניית הזיכרון סביבה. בלי יומרות להבין, בלי פרשנויות, בלי הכתבות. ספר מרתק ברובו ומעשיר דעת, אשר נכתב על ידי אינטלקטואל שאינו חייב לאיש - לא לקומוניזם, לא למחתרת, לא לצרפת, לא ליהדות ולא להוריו. מעניין ומרתק.

איש אחד שהכול קורה לו. גם מחתרת, גם סימון דה בובואר, גם וגם וגם ועוד עשה את אחת היצירות החשובות ביותר בתחום הקולנוע הדוקומנטרי - שואה. איש שיודע לספר סיפור, והקורא נסחף יחד אתו לעבר הפסגות הגבוהות בהרים, שם הוא מאבד את דרכו, מזל שגברת דה בובואר יודעת בין השאר גם לנווט כהלכה. והקורא צולל אתו ליגון העמוק, שכמעט וניתן להריח אותו, כשמתה אחותו האהובה. הקורא חושש אתו בעת הצילומים לסרט שואה, כאשר הרכב מתגלה מתחת לבית המרואיין. בקיצור, כל ההרפתקאות שבעולם, שזורות כמו פנינים במחרוזת קסומה. התאהבתי בסיפורים והוקסמתי מן האיש. מבחינתי מותר לו אפילו להמציא סיפורים - אם ירצה - אני מוכנה לשמוע הכול. דווקא החלק שנוגע לעבודתו בישראל, נדמה בעיני מפוזר ומקוטע. ייתכן שדווקא כאן היו מי שלא אפשרו לו להגיד באופן מלא את אשר על לבו. האופטימיות שעולה מן העלילות של לנצמן היא הלקח החשוב שהקורא לוקח אתו. ועוד עניין שבעיני הוא בעל משקל - יכולתו של לנצמן לתור אחר האנושיות המצויה בכל אדם, ולא משנה מי ומה עשה בחייו. גם הרוע הוא אנושי כמו גם הטוב. המבט הזה מאפשר לראות כמעט באופן מוחשי את האירועים. הוא מתמיד בחיפושו אחר הפרטים הקטנים שמהם תורכב התמונה הגדולה, כמו שעשה בסרטיו כך הוא עושה גם בספר הזיכרונות שלו. עם זאת ברור ללנצמן שכל קורא ירכיב לעצמו תמונה שתהיה תואמת את היכולות שלו לשבץ את החלקים כך שתיווצר לבסוף תמונה בעלת משמעות.

מענין באמת, אבל כמו בסרט קולנוע הוא נותן תמונה חלקית.
הספר מלא אנקדוטות וקוריוזים, לעתים מענין ולפרקים צריך לצלוח דפים כדי להתקדם.
הוא בנוי כמו בסרט מסצנות ללא רצף חוץ ממעשי האהבה.
אין בו רקע למאורעות או לאידאולוגיה של לנצמן, צריך לנחש מתוך הקריאה את הארוע ואולי לפעמים הסופה שמתלווה אליו.
אולי דוגמה קטנה, תקופת הנאציזם, עוברת אצל לנצמן בסםר כמין "פעולה צופית כזאת או אחרת", זאת למרות שהוא כותב כי הוא העביר נשק ממחבוא אחד לשני, התקוטט עם קבוצות יריבות ונלחם בנאצים.
בתוך זה חווה את הסקס הראשון.
לא קבלתי את צרפת של התקופה ואיך שהוא נמצאתי מרוחק ממנו וממעשיו.
וכך הקיטוע נמשך לאורך הספר. זאת למרות שהוא היה בצמתים היסטוריים ובתנועות חברתיות בעלות השפעה.
ניתן להמשיך בזה הלאה. אבל בעיקר הכל כתוב כתסריט לסרט קולנועי.
לכן הקריאה של הספר, איטית ארוכה ולעתים מעייפת ודורשת הפסקה, שנובעת מהתמשכות וכבדות של התיאור ולא מעוצמתו.
הדבר היחיד שבו לנצמן בולט הוא אהבתו לישראל וליהודים וכמובן אהבותיו לנשים.
הכתיבה על הסרט "שואה" היא מעמיקה וכנה.
שווה לקרוא את הספר, צריך סבלנות, זמן ונכונות לקבל אותו כמות שהוא.
אולי מישהו היה צריך לערוך אותו.
ועדיין כמו בסרט לאחר הקריאה הדמיון שלנו יכול ליצור רצף סיפורי , כמובן הוא יהיה שונה מקורא לקורא.