ביקורת ספרותית על דודאים מן הארץ הקדושה - ספריה לעם #442 מאת אהרן מגד
ספר בסדר

---

השושן הצחור, מה הוא אומר

תמיד הסעירו אותי נופי בראשית הנבראים דרך עיניהם של צליינים ונוסעים שחלפו עברו בארץ ישראל, וניסו להתחבר למראות התנ"ך ולברית החדשה, והותירו את רישומם בציורים, צילומים דהויים, או ביומנים בשפה ארכאית. כזאת היא ההבטחה העולה מספרו של אהרון מגד, דודאים מן הארץ הקדושה.

מגד מספר על מסע לארץ הקודש, אותו ערכה בתחילת המאה העשרים ( ב-1906 ), ביאטריס, ציירת אנגליה ונוצריה אדוקה, המחפשת גאולה לנפשה המיוסרת, הנקרעת בין טהור דתי ועולמה האמנותי, לבין תאוות בשרים המשתלטת עליה. היא יוצאת למסע באמתלה של התחקות אחרי פרחי התנ"ך ותיעודם כאיורים. המסע הזה מפגיש את ביאטריס ואותנו עם מראות ארץ ישראל המשורטטים בשפתו העשירה של מגד, יפו, ירושלים, הכנרת, חיפה והמושבה הגרמנית ומקומות אחרים. ברקע הנופים, ביאטריס נפגשת עם תושבי הארץ, ערבים, יהודים, אירופים, טורקים ועולי רגל, ערבוביה ססגונית המהווה מסגרת נפלאה לסיפור המסע.

מגד מתאר בצורה מעניינת את הישוב היהודי בתחילת המאה הקודמת, בעיקר בזיכרון יעקב, בה ביאטריס נפגשה עם משפחת אהרונסון, עם שרה אליה נפשה נקשרה, ועם אהרון הבוטנאי שצרף אותה למסעותיו לגליל ולגולן לאיתור צמחים ולקישורם לשמותיהם התנכיים.

תיאור מסעה של ביאטריס באמצעות מגד, הוא שאפתני, במקביל למסעה הגלוי, הוא חושף בפנינו את מסעה הפנימי, הסמוי מהעין, המנסה לגעת בצפונות נפשה, דרך סמלים תרבותיים ודתיים, כדמותו של פרנציסקוס הקדוש, הקורן אור מפניו, כפי שתיאר אותו ג'וטו, אמן הרנסנס, בסדרת ציורי קיר דהויים המצוירים על טיח הכנסייה באסיזי. באחת מהתמונות הוא מטיף לציפורים, ביטוי למי שבקש תבונה מהטבע. האם ניסיונה של ביאטריס להתחקות אחרי פרחי התנ"ך, דומה לניסיון של פרנציסקוס, לגעת בדברים הארציים, מתוך אמונה שבהם טמון סוד הבריאה האלוהי, כתשובה וגאולה לנפשה המיוסרת ?

יש רגעים במהלך המסע, בהם ביאטריס חושפת בעצבות מכמירה מעט ממועקותיה, היא בת שלושים ושתיים, ונמשכת מינית לנשים, תופעה שנתפסה כתועבה, בתקופה השמרנית של אנגליה הויקטוריאנית. היא לא יצרה, שום קשר בר קיימא. היא חשה כמי שמתהלכת על ריצפה לא יציבה, תחושה של פחד שאיננו מרפה ממנה, כי בכול רגע עלולה להיפער תהום תחתיה.

מסעה של ביאטריס לארץ הקודש כתוב באמצעות מכתביה לואנסה חברתה, וקטעי יומנים, אותם מקבל אחרי זמן מה רופא המשפחה שלה, פ. ד. מוריסון, המנסה להתחקות באמצעותם על מצבה הנפשי, ולסיבה שהיא לא חזרה, אלא העדיפה לחיות בכפר ערבי נחשל. האבחנה של מוריסון את יומנה של ביאטריס מציירת תמונה אחרת, מוריסון שהושפע מראשית הפסיכולוגיה הפרוידיאנית, רואה במיניות המודחקת הסבר לכול מצוקה נפשית, הוא מנסה באמצעותה להסביר את הטראומה שביאטריס לכאורה חוותה בארץ הקודש. האם מדובר בסינדרום ירושלים, תופעת טירוף המשתלטת לעתים על צליינים, ועולי רגלי המגיעים לירושלים, האם ואנסה היא אמינה בתיאורי יומנה, או שמדובר בבדיות ואשליות כעיוותים הנוצרים בטירוף. שתי הגרסאות השונות, של ביאטריס האישה הדתית, למוריסון הרופא הגבר, לכאורה איש המדע, יוצרים קונפליקט בין מציאות, לדמיון, בין גלוי לנסתר, בין סמכות מדעית לאמונה דתית, קו תפר דק עליו תנועה העלילה, לעתים ללא תשובה ברורה.

ביאטריס במסעה מנסה לאתר במיוחד שני פרחים מיוחדים ונדירים, את הדודאים, פרחי האהבה והתשוקה. מנוגד לו השושן הצחור, המייצג תום וטוהר. אך מתברר שיש אנשים הרואים לעתים בפרחים סמלים ליצרים אפלים ומודחקים. מוריסון החוקר את יומניה של ביאטריס, ראה בשושן הצחור סמל פאלי המייצג משמעיות ארוטיות מודחקות בנפשה, האם היא חוותה בילדותה טראומה מינית, הגורמת לה להתייחס לנשים וגברים בצורה מעוותת על פי הנורמות התרבותיות של התקופה הויקטוריאנית. האם חוויה מינית מודחקת מסבירה את טירופה ?

לספרו של מגד פוטנציאל גדול, הוא נגע בי אינטלקטואלית, דרך עולם תרבותי עשיר המתכתב בתבונה עם המסע הרוחני של ביאטריס. הוא ספר שלא מעניק תשובות ברורות, המחייב את הקורא לבחור בין שתי גרסאות, ולעתים להשלים חלקים חסרים בעלילה. העושר הזה משתלט על העלילה, ההופכת להיות משנית ביחס לרקע שלה, בעיקר הסוף הסתמי של העלילה. ביאטריס לא הצליחה לגעת בי, היא נשארה מרוחקת וזרה. נדמה כי מגד ניסה להעניק לעלילה עומק באמצעות ריבוי סמלים ומשמעויות, שבספו של דבר פעלו בהיפוך, תפסת מרובה לא תפסת דבר.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על דודאים מן הארץ הקדושה - ספריה לעם #442