ביקורת ספרותית על אמיל זולא מאת אנרי טרויה
ספר בסדר

---

אמיל זולא - שבר שתיקה

ויכוח גדול התפתח אצלנו במשפחה, האם יש מקום לשוברים שתיקה, לאחר שהימין תקף אותם כשתולים ולכאורה חשף את קלונם.

אחד מפעילי הארגון המרכזיים של שוברים שתיקה שהוזכר כמי שמוציא את דיבת ישראל בחו"ל, הוא א. אותו בני מכיר מהשרות המשותף שעברו יחד בעורב צנחנים.

אני טענתי שגם אם א. איבד את הדרך ונסחף לקיצוניות שגורמת לו לקחת מקרים קיצונים ולהציג אותם במגמתיות, עדיין אין זה אומר שפעילות שוברים שתיקה בכללותה איננה נכונה ומוסרית. יתרה מזאת, היא הכרחית לדמוקרטיה שברירית כמו זאת הקיימת במדינת ישראל, ההולכת ומקצינה את עצמה לימין המסתגר בלאומית, החובטת בשמאל כאויב, תהליך שבו הדמוקרטיה מאבדת את ערכיה האוניברסאליים ואת חופש הביטוי.

המציאות שלנו כעת, מעוררת בי עניין לחזור ולדון עם עצמי בפרשה היסטורית רחוקה ודומה, ולנסות להפיק ממנה תובנות לגבי ההווה שלנו. לכן חשבתי שנכון לחזור לאמיל זולא, מי ששבר שתיקה בפרשת דרייפוס, וזעק " אני מאשים " והואשם כבוגד. המבט לעבר הוא בכדי להבין תקופה אחרת, את ערכי הצדק והמוסר של זולא על רקע מתיחות בצרפת במאה ה-19, בין ימין לשמאל, בין ערכי הדמוקרטיה למיליטנטיות ולאומנות מקודשות, מה זה אומר עלינו ?

סוף שנות השישים של המאה ה-19, זולא הוא סופר שיש לו דעה, על מה שצרפת צריכה להיות, הוא ביקש חופש, שוויון בחלוקת הנכסים, משטר פרלמנטרי ראוי לשמו, אך הוא תויג כאיש שמאל שהמתנגד למשטר הימין, שעוד רגע יסתבך במלחמה עם פרוסיה, שתגרום לצרפת תבוסה, ולמרבה ההפתעה לחיזוק השסע בין הימין והשמאל, ללאומנות שהפכה, לשנאת השמאל והיהודים, ותוליך לאסונות שבהם צרפת תהייה מעורבת.

זולא כתב ספרים ענקיים בסגנון נטורליסטי, כמו ז'רבז, ננה והיצירה, ספרים המתארים מציאות של עליבות וניוון. הוא הייה בטוח שהסגנון הזה משקף עידן חדש של נאורות, חברה ופוליטיקה חדשים, זה הייה בתקופה שסופרים השפיעו על השיח הציבורי. זולא הפך למעורר המצפון הציבורי. הוא ביקר את המלחמה המטורפת של 1870, שגרמה לצרפת לקדש את הגנרלים שלה ולאהוב מצעדים צבאיים. היו שראו בכך ביזוי הצבא.

איך הפך זולא רודף הצדק הפובליציסט, מי שהיה ספון בביתו ופחד מהתמודדות עם העולם המציאותי, שהוטרד מהמתיחות בין אשתו לפילגש שלו, ולכרס שהחלה להשתפל מבטנו, לשחקן במשחק שחמט פוליטי רווי תככים ושקרים בצרפת המסואבת, מי שהפך בעצמו לקורבנה של מזימה ? אנרי טרויה מציב שאלה מעניינת בביוגרפיה שלו על זולא.

" אני מאשים ", הייתה הכותרת של זולא בעיתון " אורור " נגד העוול שנעשה לדרייפוס. בתגובה זעקו ההמונים ברחוב מוות לזולא, מערכת הביטחון זעקה, זולא גורם לביזוי הצבא. הוא נתבע על הוצאת דיבה, נדון לשנת מאסר ויצא לגלות באנגלייה, רדוף ועל סף שבירה.

השנים שעברו, הוכיחו שהשמאל והימין הקיצוניים גרמו לחורבנה של אירופה. ספריו של זולא, רובם נעלמו לתהום השכחה, רק מילותיו, ששברו שתיקה, " אני מאשים ", הפכו ליצירתו הגדולה ביותר, זאת שמגלמת צדק אוניברסלי לעומת פוליטיקה פנאטית הקוראת לרדיפת יריבים ולשנאה. נזכרתי בכך, בימים האלה בהם עלטה יורדת על הפוליטיקה שלנו, זאת שמחפשת כהצדקה לעצמה, יריבים אמתיים או בדויים, המכנה אותם בוגדים. אלא שכעת אנחנו חסרים את אנשי הרוח שיזעקו, אני מאשים, שיהוו מצפון האומה ההולכת ושוקעת לחוסר תיקווה.

אנרי טרויה, ביוגרף מהדור של פעם, מי שכתב בכתב יד, אך ידע אין סוף פרטים על מושאי כתיבתו, אותם הוא שזר לסיפורים אנושים נפלאים, באיכות של רומן היסטורי. הוא ידע להציב את גיבוריו מול דילמות הרות גורל. טרויה שכתב ביוגרפיה מופלאה על קתרינה הגדולה, לא הצליח הפעם לעניין באופן דומה בביוגרפיה על זולא, אולי מהסיבה שזולא היה אדם משעמם, גאון בכתיבתו, ועילג בדיבורו, אך היה לו רגע אחד של שיא אנושי, בשעה שנאבק לצדק, את הרגע הזה קלט טרויה כרגע של התעלות נדירה, כרגע שנחקק בתודעה האנושית לעד.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על אמיל זולא