אתם מכירים את הרגעים האלה, הרגעים בהם אתם רואים הכל בבהירות, בצלילות? רגעים בהם אתם מרגישים שהראייה שלכם מתחדדת ואתם רואים את הכל פשוט כל כך, כמו שהוא?
***
כשהייתי קטנה האמנתי, אני חושבת שכמו כל ילד אחר בעולם, בקסם כוחות על טבעיים. האמנתי שאיכשהו, הכוחות האלה קשורים אליי, ושמתישהו תהיה לי הרפתקה – אולי אני אקבל מכתב מהוגוורטס, או שסאטיר יבוא לחפש אותי.
אחרי כל יום שלא קרה כלום – הרגשתי ריקה. תמיד חשבתי: 'זה הכל? זה כל מה שיש?' כל כך רציתי להיכנס לספרים האהובים עלי ולפגוש את הדמויות האהובות עלי. רציתי מציאות אחרת.
***
לפני כמה ימים נכנסתי לרחוב שלי ופתאום ראיתי את הכל טוב יותר. העצים היו ירוקים יותר, השמיים היו כחולים יותר, הכל היה שוקק חיים.
זה בטח נשמע לכם כמו חלום או הזיה, אבל לא. זה באמת מה שראיתי והרגשתי.
הרגע של הצלילות הפך להיות הרבה יותר מרגע ונמשך כל הזמן שקראתי את 'כס הזכוכית'. באותו הזמן לא רצית שום הרפתקה או מסע ולא חשבתי שהעולם כל כך מעפן, משעמם ונוראי. כן, יש מלחמות. וכן, יש מחלות ורעב. אבל העולם לא מושלם. הוא לא אמור להיות מושלם. אם הוא היה מושלם לא היינו צריכים מקום מפלט. אני בטוחה שבשביל הרבה אנשים הספרים הם מקום המפלט, ואם הם לא היו צריכים אחד כזה, הם היו מפסיקים לקרוא ספרים טאםטאםטאם
***
אני לא יכולה לדרג את הספר הזה. בזמן שקראתי אותו הרגשתי אחרת, לא ההרגשה שאני בדרך כלל מרגישה כאני קוראת ספרים (אני לא חושבת שזה היה בגלל הספר עצמו. אולי זה היה בגלל הרגעים של הצלילות.)
עכשיו לביקורת:
אמנם היו בו כמה דמויות (לא, לא דמויות. הדמויות היו בנויות טוב ואני מתכוונת לתכונות שלהן. אפשר לומר שהיו כמה בני אדם) ממש מעצבנים, והשמות של המקומות היו קצת מבלבלים בהתחלה, אבל זה בכל זאת ספר שכדאי לקנות אם עדיין אין אותו בספרייה.
***
שלא תבינו אותי לא נכון, אני עדיין מאמינה שיש דברים שאנחנו, בני האדם, לא יודעים ולא גילינו. אבל אני כבר לא מאמינה שהדברים האלה קשורים אליי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
