ספר מצויין על הילד החריג, יחסי הורים ובנים ויחסים בין הורים לבין עצמם.
סיפור תמצית עלילת הספר אינו גורע מחווית הקריאה.
במרכזו עומד איתמר, ילד חריג, בעל זכרון פנומנלי, ויכולות בקריאה כתיבה כמו נגינה על פסנתר.
הוא חסר כישורי תקשורת והבנת הסביבה בצורה מוחלטת.
היחסים בינו לסביבה נמדדים בערכים לוגיים של אמת או שקר עד לדק מן הדק בשיחה.
כמו השיחה עם מלצרית אשר ממליצה על מנה כי "היא אכלה אותה אתמול". מכאן מתפתח מנגנון "בירור טכני לוגי", שמשמעותו : "אם אכלת את המנה אתמול , כיצד את מעיזה להציע אותה היום"..וכו וכו.
הספר זרוע בבעיות "לוגיות" כאלו שחיי היום יום לומדים להתגבר עליהם, אולם לא אצל איתמר.
שהופך לדמות בעייתית בעלת נוכחות תובענית.
גל אחותו של איתמר, בגיל ההתבגרות, רכה, מסתגלת ואוהבת את איתמר.
האב יואל,מנהל מחלקת נשים בהדסה, מאומן ב "לפתור בעיות".
כזה הוא הפתרון שהוא מוצא לאיתמר.
ענת, האם נמצאת במטחנה בין גלגלי השיניים המשפחתיים, היא חיה את היום יום ומוותרת על עצמה לטובת איתמר ובעלה.
ויש עוד הרבה דמויות משמעותיות ומוצגות היטב בספר.
המפגש שעליו ציר העלילה הוא בין ירון, נער בעל ידי זהב, בעל מחשבה לוגית מצויינת, נפש חופשית בגבול הסביר, אבל לא מצליח לממש עצמו.
ה"קשר" שבין איתמר לירון ויואל כמין משולש, מענין ומתפתח. עד ליציאתה של כל אחת מהדמויות לדרך חדשה.
הספר כתוב בכישרון רב שאינו גולש לשמאלץ ולרחמים עצמיים, יש בו דינמיקה נפלאה שפותחת צוהר אל ילדים מסוג זה,ומאפשר מעורבות הקורא מבלי להרגיש " מרומה".
הוא אפילו לא מסתיים ב HAPPY END אלא,הנה נפתחו דרכים חדשות ועל הקורא לחשוב עליהם בדיוק כמו גיבורי הספר.
אם הספר היה מביא רק את זה דיינו. אבל הוא כתוב בכישרון יוצא דופן.
הסופר יורם עבר הדני, מציג כתיבה עשירה,מלאת תובנות כמעט בכל עמוד.
אביא מספר דוגמאות שהן יצוג מזערי מהמכלול.
יואל מביט בתינוקות שאך זה נולדו וחושב:" בתחילה נדמה שהעולם אינו יכול לגעת בהם, אבל מרגע שהם יצאו אליו תתחיל להתפזר עליהם נשורת דקיקה של אבק היום יום, כמעט בלתי נראה.. האבק ילך ויצטבר ... עד שאחרי עשרים שנה אתה פוגש קבוצת תרמילאים שנדמה כי כל אחד מהם הוא אבק דחוס..."
יואל מתאר את ההבדל בינו לאחיו:" לי יש כבוד לגדרות, ואתה רק חושב כיצד לעקוף אותן..."
או הביטוי :"כשירד מהאופנוע, יואל נשם לרווחה, אבל ידע היטב שלבו פעם במקצבים שכבר שכח שהוא מסוגל להם"
אשאיר לכם שני קטעים נפלאים על אומנות הסטנדאפיסט ( ע 300),וההספד המיוחד של גל את סבתה פאני( ע 398),חכם חמוד ומעורר רצון לקראו שוב ושוב תוך קינאה כי ניתן לאמר הספד כזה באמת ומכל הלב על יחסים מופלאים בין סבתא לנכדתה.
אם לא הצלחתי לשכנע את הקוראים לרוץ לקרוא ספר זה, אז בבקשה רוצו לקרוא אותו.















