איש קטן, מה עכשיו? – הנס פאלאדה

לא ויתרתי לפאלאדה. לא סיימתי לקרוא את "השתיין" מאחר ולא יכולתי לשאת את אומללות הדמות, יחד עם זאת, נהניתי מאוד מספרו "לבד בברלין" ולכן לא ויתרתי והמשכתי לספר הנוכחי:

מסתבר, כי כתיבת הספר הייתה עבור הסופר תרפיה לאחר כל שנות הסבל שעבר בשתייה מופרזת ואשפוז בבית חולים לחולי רוח. לאחר מכן, הגיעה תקופת השלווה בה הכיר את רעייתו ולאחר זמן נולד בנם. ייתכן מאוד, כי אשתו שמשה לו כמודל ליצירת גיבורת העלילה.

בכתיבתו הוא בוחר את התקופה הכלכלית הקשה בין מלחמת העולם הראשונה והשנייה, בתחילת שנות ה-30. תקופה בה האבטלה הגיעה בגרמניה לארבעים אחוזים והפרנסה הייתה קשה במיוחד. הוא בוחר את הדמויות מהשכבה הנמוכה, קשות היום, עם הרצון הכביר לעבודה ולפרנסה, מעבידים אכזריים, כאשר רודף אותם הפחד והייאוש מהאבטלה. אינו פוסח על הקשיים בהשגת דיור למשפחה צעירה בהתהוותה, כשכל מאוויהם הוא לחיות חיים פשוטים למרות החישובים הכספיים היום יומיים. לכן, הסופר מתמקד בספרו בעוני וטוען ש"העוני אינו רק מצוקה, העוני הוא גם בר ענישה, העוני הוא גם פגם, העוני פירושו להיות חשוד..." ואנו נוכחים במהלך הקריאה כי צדק בדבריו.

הסופר לא שוכח לספר לנו על האושר שבאהבה. האושר שבזוגיות למרות ה"אין" ולא שוכח לשלב משפטי הומור ולהקל על הקורא את התוכן הכבד:
...לפני זמן מה רצתה לעשות משהו טוב עבורו והוסיפה לו ביצה לצד תפוחי האדמה המטוגנים...
...בואי הנה מגעילה שלי, מגעילה גדולה שלי, מגעילה יפה שלי, תתקרבי קצת, מגעילתי...

הוא לא שוכח חשבון קטן עם אלוהים, אך אני בטוחה שלא עושה זאת בכוונה רעה אך בכל זאת ייתכן שקיימת אצלו צביטה בלב:
...היהודי הקטן והמכוער שאלוהים לא התייחס אליו ברוב חסד בשעה שיצר אותו...

קיימת גם שמחת ההורות בהיוולד תינוק המחפה על הדלות הקשה בה הם חיים. הסופר ממשיך בסגנון ההומור ומהנה את הקורא:
...ובזרועותיה צרור לבן, ובצרור היה פרצוף זקן מופלג, אדום כעגבנייה, מכוער, מקומט בעל ראש מחודד בצורת אגס והדבר הזה צווח בקול רם, חודר ויללני...
...ושם הוא ראה אותם, בתוך שמונים או שישים מיטות, גמדים וננסים, זקנים ומקומטים, חיוורים ואדומים... הוא נעשה רגוע למחצה...

הוכחתי לכם במספר ציטוטים ובהבעת דעתי על איכות הספר. לא פלא שתורגם לשפות רבות ונמכר במיליוני עותקים. מומלץ בחום.

החברה הגאונה – אלנה פרנטה

המקום - שכונה קשת יום בנאפולי. התקופה - תחילת שנות החמישים של המאה העשרים.

תקופה בה הבנים במשפחה היו עובדים בעסק המשפחתי. במקום ללכת ללמוד היה בן האופה מצטרף למאפית אביו. הירקן בעל הסוס שמכר פירות וירקות, בכורו היה מסתובב ברחובות עם העגלה והסוס מדי בוקר, בקיץ ובחורף, בגשם ובשמש, למכור את מרכולתו. בנו של הסנדלר תיקן עם אביו את סוליות הנעליים. אחותו רצתה ללמוד: "אם תלך לבית ספר הקשה הזה שנקרא גימנסיה, תוכל לכתוב ספר לבד ואולי להיות עשירה." התגובה לא אחרה לבוא: "אז למה אחותך שהיא נקבה צריכה ללמוד?" תפקידן של הבנות לעזור לאימא. לערוך קניות, לבשל, לכבס ולתלות את הכביסה לייבוש בשמש.

זו הייתה תקופה בה הבעל הכה את האישה וזרק חפצים מהחלון. האח סטר לאחותו כאשר, לדעתו, לא התנהגה כיאות. תקופה בה אסור היה לבן לנגוע בבת, אפילו לא ברפרוף על כף ידה. אם עשה זאת, חטף מכות מאחיה. תקופה בה את הכלה רחצו ביום חופתה בגיגית נחושת.

נסחפתי לתקופה שנראתה לי עתיקת יומין ונהניתי במיוחד להכיר את שתי הדמויות המרכזיות שבספר שבהן הסופרת מתמקדת. אותן חברות בלב ובנפש, קשורות בקשר הדוק ומשפיעות אחת על השנייה לעיתים ללא מילים, כשכל אחת פונה לגורלה בין אם הוא מיועד לה ובין אם לאו ובין אם הוא מטרת חייה. אליהן משלבת הסופרת את דמויות השכונה שאינן יוצאות מחוצה לה, פרט ליוצאי הדופן שהפרוטה מצויה בכיסם. אותה שכונה נידחת שקיימים בה אלימות ועוני שקשה לצאת מהם. נהניתי מאוד לקרוא את ספרה של פרנטה.

ספרה של פרנטה הינו הראשון בסדרה של הרומנים הנפוליטניים הדן בילדות ונערות. בין כתביה הקודמים: אהבה מטרידה, ימי נטישה והבת האפלה.

ה ש ת י י ן - הנס פאלאדה

לאחר שקראתי את ספרו של פאלאדה "לבד בברלין" רציתי לעבור חוויה נוספת בספר אחר שלו. קיבלתי מהספרייה את ה"שתיין", כי לא היה להם משהו אחר פנוי.

ובכן, כשמו כן הוא – השתיין. אותו אדם שהטיפה המרה גורמת לו לשכוח את הדברים שאינו רוצה לזכור, מתחיל בקטנה ולאט נגרר עד שהופך לכזה שאינו יכול לוותר על השתייה. הכתיבה זורמת ועניינית. הסופר מתאר נפלא את הדמות, את המצבים בו הוא נמצא, התסכולים, האכזבות והידרדרות השליטה על חייו. הסופר מתאר כל כך טוב את הדמות הדיכאונית שכבר בעמוד 70 החלטתי שאיני ממשיכה לקרוא את ספרו, מאחר ואם בעמוד 70 הגיעה הדמות למצב דיכאוני כזה, מה יהיה מצבו לקראת סוף הספר? ולזה לא היה לי כוח נפשי כלל.

הסופר, למעשה, הגיע למטרתו גם מבלי שסיימתי לקרוא את ספרו. תיאור דמות על פרטיה ומצבו המדרדר של השתיין, ענו על כל הציפיות כבר עד עמוד 70. למי שיש את הכוח הנפשי מוזמן להמשיך ולקרוא את אחד מפלאי היצירה של הסופר.

הארנבת עם עיני הענבר – אדמונד דה ואל

חלוקות הדעות בקשר לספר. רבים אמרו לי שעזבו את הקריאה לאחר כמה דפים, כי לא הייתה להם סבלנות להמשיך וכאלה שלא מצאו עניין. זה היה ציבור הקוראים שלא אהב את הספר, אך כנגדם ישנם כאלה שאהבו, קראו בשקיקה ונהנו לדעת עוד ולקבל מידע נרחב על...

ובכן, אני מודיעה מראש לכל מי שמצפה לעלילה, למתח, להתפתחויות – זה לא הספר המתאים וטוב יהיה שלא יתחילו לקרוא בו. לעומת זאת, אני לקרוא ולדעת עוד ועוד.
כבוד גדול להיות נצר למשפחת אפרוסי. כבוד גדול יותר הוא שאותו נצר מחליט לחקור, לקרוא, לתרגם, לראיין, לנסוע לכל המקומות בהם היה חלק למשפחה ענפה זו, ולכתוב על שורשיה ועל התקופה במשך ארבעה דורות. תחילתה באודסה, שם חלשה על התבואה, לאחר מכן, חלקם עבר לפריז, משם לווינה, כאשר לאחר מלחמת העולם השנייה מצאה את מקומה שארית הפליטה של משפחת אפרוסי באירופה, אמריקה ויפאן. הסופר מציין שאינו יודע אם זה ספר על המשפחה שלו, על הזיכרון או על עצמו או שזה ספר על חפצים יפניים קטנים.

ובכן, לדעתי, הספר נותן לקורא תמונה מלאה על תקופת מלחמת העולם הראשונה והשנייה ועל מעמדם של היהודים בתפוצות. וינה הייתה העיר השלישית באירופה, לאחר ורשה ובודפשט, בכמות היהודים שחיו בה. בווינה במאה העשרים יהודים חלשו על כל חיי הציבור. הכול היה נתון בידיהם. חלקם של היהודים על הבנקים היה 71 אחוזים, 65 אחוזים היו עורכי הדין. 59 אחוזים מכלל הרופאים ומחצית מהעיתונאים היו יהודים. יהודים היו עשירים מאוד, חיו ברמת חיים גבוהה, השתתפו במסיבות ובנשפים והיו כחלק מהאוכלוסייה. היהודים אהבו אמנות ורכשו דברי אמנות בעלי ערך. הקנאה בשל מעמדם הכלכלי והתרבותי בעבעה לעברם, הולידה לאט לאט את האנטישמיות שהגיעה לשיאה במלחמת העולם השנייה, בעת שהיטלר נכנס לאוסטריה ללא התנגדות האוסטרים ובשיתוף פעולה הדוק - אנשלוס. אז החלו רדיפות השנאה שנצברה שנים על ידי האוסטרים, הלאמת הרכוש, חלוקת דברי האמנות אם להיטלר או לאחרים כאשר חלקם נמכרו לאספנים לסיוע במימון המלחמה. חלק ממשפחת אפרוסי שנשאר בווינה, מצא את עצמו חסר כל, מעונה ומושפל.

האם הספר על חפצים יפניים קטנים? תוהה הסופר ואכן, הוא מגולל לנו את סיפור ה"נצקות" שעברו ארבעה בתים בכל תקופת ארבעת הדורות. אותן נצקות, פסלים יפאניים מזעריים בעלי ערך אמנותי רב מאוד, עשויים משנהב ומחומרים קשים אחרים, מקושטים לעיתים באבני חן, כמו הארנבת עם עיני הענבר. 264 פסלונים נרכשו על ידי ראש משפחת אפרוסי בדור הראשון ועברו בירושה מדור לדור עד אשר הגיעו ליורש האחרון שהוא הסופר – אדמונד דה ואל, אשר חקר אודותם ואודות אמניהם. בין דברי האמנות הבודדים ניצלו הנצקות משוד הנאצים.

ממליצה בחום לקרוא את הספר ולהיוודע על מעמד היהודים באירופה, החל מתקופת מלחמת העולם הראשונה ועד לאחר מלחמת העולם השנייה.

לבד בברלין – הנס פאלאדה

אני תמיד מגיעה באיחור רב לספר שמחצית המדינה כבר קראה אותו וכך קרה עם "לבד בברלין". לכן, כאשר לקחתי את הספר בידי הייתי בדעה שלא אכתוב דבר מאחר שכולם קראו אותו. אך במקרה זה, שהוא יוצא דופן בהחלט, שיניתי את החלטתי.

שלוש נקודות חשובות שגרמו לי להביע את דעתי:
משך זמן כתיבת הספר;
החשיפה לעולם הגרמני, מעלליהם והבדלי המעמדות בעת מלחמת העולם השנייה;
התמקדות תקופת השואה שאינה ביהודים ובמחנות השמדה.

מה הייתם מצליחים לכתוב במשך 24 יום? ודאי כמה מכתבים, אולי סיפור קטן או שיר אחד או שניים שהייתם חוזרים אליהם מדי יום עם תיקונים והוספות. אבל ספר? ספר בן 658 עמודים? האם הייתם מצליחים לכתוב ספר עב כרס, לבנות דמויות מקסימות שתשלמנה את העלילה? לתאר את העלילה לכל פרטיה כפי שהייתה באותה תקופה כאשר הדמויות משלימות את התמונה? אתם ודאי לא הייתם מצליחים לעשות זאת, אך הנס פאלאדה עשה זאת ב-24 יום ועשה זאת בהצלחה רבה.

הנס פאלאדה, גרמני, לוקח אותנו לתקופת השואה, למלחמת העולם השנייה, בה הוא חי ונושם את האווירה והמצב. בשונה מכל ספרי השואה שקראתי, הסופר מגלה לנו את פרצופו האמיתי של העם שלו ומתמקד בערב רב של דמויות גרמניות כמו: קציני ס.ס., חוקרים, כאלה המשרתים את המפלגה הנאצית הנחשבים לאליטה, עובר לקשיי היום הגרמניים, רעבים ללחם המוצאים את פרנסתם על ידי הלשנות וגנבות, או פועלים גרמניים העובדים בבתי חרושת תחת עיניהם הפקוחה של אלה מעליהם. בין כל הדמויות הגרמניות משלב הסופר מספר דמויות יהודיות שלא שפר עליהן גורלן.

בתיאוריו המפורטים על חיי היום-יום של הגרמנים, העוני, הסבל, הלשנות על חבריהם, גניבות, מחנות הריכוז שלשם היו מועברים והוצאות להורג של גרמניים "בוגדים" או שאינם נאמנים למפלגה, אין לסופר עכבות מלתאר את אופן החשיבה של השלטון והמפלגה הנאצית כלפי העם שלו, העם הגרמני:

...המפלגה הייתה הכול והעם – לא כלום; לתגמל ולהעניש – זו הדרך הטובה ביותר לשלוט; הם לא צריכים לחשוב רק לבצע. אנחנו חושבים בשבילם; שרצים נרדפים שיש להשמידם (בני אדם); הוא רדף אחרי אנשים כמו שציידים רודפים אחרי חזירים; בני העם האזרחים בחוץ, ברחובות ובבתי החרושת, חסרי משמעות בהשוואה לחברי המפלגה; הפועלים העניים, האנשים הקטנים וחסרי החשיבות, שבגלל מילה אחת יכולים להיכחד, כשנגדם ניצבים הפיהרר, המפלגה, כל המכונה המפלצתית זאת, עם כל העוצמה והברק שלה ...

אהבתי מאוד את תיאורי הדמויות כפי שתוארו במקרים רבים על ידי דמות אחרת בסיפור:

...פשפש פחדן שמוצץ את הדם של הנקבה; פרחח, תלמיד בית ספר בדמות מנהיג בהיטלריונגר...; זה מה שהמציא לעצמו הנחש הארסי בעל המשקפיים הנוצצים. פרחח ארור; חבר מפלגה שרוף, מלשין קטן, מוג לב, נבחן... הוא קצת מהכול: מרביץ מכות ומלשין וגם גנב...

מעניין היה לקרוא, כי השלטונות ביקשו מהסופר לכתוב ספר על היהודים בזמן המלחמה והסופר שלא רצה לכתוב על כך, העביר את הזמן בכתיבת שלושה ספרים מסוג אחר. מעניין דבר נוסף, הסופר מת לפני הוצאתו לאור של הספר "לבן בברלין". האם היה זה מוות טבעי??? זאת, כנראה, לא נדע אף פעם.

האנאלפביתית שידעה לספור – יונס יונסון

הסופר יונסון חוזר אלינו לאחר ספרו "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" ושוב בכתיבה מלאת הומור והשתלשלות של אירועים הזויים.

במהלך כל הקריאה העליתי חיוך על פני, נהניתי מההומור, מהאירועים ההזויים שמתחילים ולא נגמרים לכל אורך הספר. הנאתי הגיעה לשיאה כאשר הגעתי לקטע הראשון בו אותו סופר שבדי, אשר חי בעולם אחר משלנו, מחליט לשלב בספרו את...המוסד, את סוכני המוסד וכמובן שבשלב מאוחר יותר הוא מגיע לראש הממשלה אהוד אולמרט, והדרך לא רחוקה להזכיר את ציפי לבני. אנחנו, כנראה, הכי טובים בתחומים רבים וייתכן מאוד שכל העולם מכיר בידע ובמיומנות שלנו למרות שלא תמיד העולם מצדד בעדנו:

"...כולם ממילא נגד ישראל... כי עם המוסד לא מתווכחים... סוכן מוסד ישראלי לעולם אינו מאבד עשתונות..."

ואביא מעט מההומור שכלל כינויים לגיבורים או שמה של המפלגה הנקראת "תהרסו את כל הזבל הזה" והכול זורם בשפה מליצית:

"כך שמר על טמפרטורה קרירה של שק האשכים."
"אז ככה. אם את תעמדי על הראש בזמן שאנחנו... עושים את זה... אזי לזירעונים יותר קל..."
"להגיע לארמון עוד לפני השעה שש, כשהנשיא ירביץ כניסה."

קראתי בשקיקה את הספר ותוך ארבע ימים סיימתי אותו וזה אומר דרשני (רק להזכירכם, שאת הספר הקודם "המלכה היחפה" לקח לי חודש ימים לסיים וזה לא בגלל אורכו).

הספר זכה להצלחה כבירה ומבסס את מעמדו כיום של הסופר כאחד מגדולי ההומוריסטים בספרות.

המלכה היחפה – אילדפונסו פלקונס

הסופר, המתמחה בהיסטוריה, חוזר אלינו לאחר "הקתדרלה ליד הים" עם ספרו "המלכה היחפה", הדן וחודר לנבכי נשמתם של הצוענים בתקופת המאה ה-18.

אתה יכול להשכיל מספרו אודות העם האומלל, אך יחד עם זאת, אתה פוגש בעם שלא ויתר על גאוותו, כאשר כל מעייני הממשל באותה תקופה היה להשמידו ולהכחידו מכל רחבי ספרד. היה מעניין לקרוא אודות הצוענים, בשילוב של אישה כושית ששוחררה מעבדות, הייתה מומחיות בייצור והכנת הטבק והגיעה לספרד מקובה שהיה אז המקור לייצור הטבק. מקור פרנסת הצוענים בספרד היה בין היתר בטבק וכלל גידול, גלגול, הברחות ועסקאות לא חוקיות.

בשפה רהוטה ועשירה מוביל אותנו הסופר לאותה תקופה ולעולם אחר שאנו מתוודעים אליו. עולם של סבל, עוני, רעב, עינויי הגוף והנפש, בהם לא בחלו השלטונות להשתמש בעם רצוץ ונדכא שרק פיתרון אחד עמד לנגד עיניהם והוא מאסר, עבודות פרך והשמדה המונית.

נהניתי להיוודע לכל מהלך חייהם של הצוענים, אך לדעתי, הסופר המשיך באריכות יתרה שהגיעה ל-640 עמוד (זכור לי, שגם בספרו "הקתדרלה ליד הים", דעתי הייתה שאפשר היה לקצר) וייתכן מאוד שדעתם של קוראים רבים שאפשר היה לצמצם מעט את הספר ולהוציא דברים שוליים.

ג ל ב י – איריס אליה כהן

כבר בתחילת הקריאה שמחתי להיווכח כי הסופרת הרימה את הכפפה לכתיבת הנושא העלום ביותר במדינת ישראל במשך כיובל שנים, ואשר עד היום טרם פורסם לציבור הרחב פיתרון התעלומה.
מדובר על נושא כואב למדי - "חטיפת ילדי תימן ובני עדות המזרח מקום המדינה ועד אמצע שנות החמישים." כפי שמציינת הסופרת, למעלה משמונה מאות ילדים נעלמו, בלעה אותם האדמה. נלקחו בבוקר בריאים לבית החולים ולמחרת, כאשר הגיעו ההורים לבקר, הודיעו להם כי הילד או הילדה מתו. עשרות שנים נשאו המשפחות את כאבם המר. המתינו תוך חיפוש, בירור, הליכה שוב לבית החולים ושאלות לכל מי שרק יכול להמציא להם קרן אור אחת. על כל אלה לא קיבלו מענה ולא העלו דבר בחכתם. הם נשאו אתם את הכאב והגעגועים, לעיתים, עד קברם.
טבעי בעיני שאקרא בשקיקה את הספר על מנת לגלות שמץ של מידע, משהו, גרגר קטן מסוד גדול, אך לצערי הסופרת לא חידשה לי מאומה. לא חידשה דבר מכל מה ש"ידענו" עד כה. והאמת ניתנת להאמר, כי לא ידענו דבר בעבר וכיום המצב אינו שונה. בספרה משתמשת הסופרת בבלש כדי שאולי דרכו תימצא אחותה התאומה שנעלמה, אך לצערי אין חשיפת מידע על ידי הבלש מסיבת "סודיות". מאחר והנושא הוגדר על ידי הממשלה כ"סודי" ואין אפשרות לגשת למסמכים, הסתתר הבלש בספר מאחרי סיבה זו, וחבל.
הסופרת מספרת לנו בעיקר על שתי משפחות. אחת, היא המשפחה התימנית שלה נעלמה האחות תאומה לבתם. והשנייה, משפחה אשכנזית שהילדות חברות מילדות ונשארו בקשר כל השנים. על הסיבה הנוספת תקראו בספר. הסופרת מחלקת את העלילה לתקופות, משנת 1959 ועד 1983, תוך שהיא עוברת מתקופה לתקופה ללא סדר כרונולוגי, מספרת על כל משפחה וחוזר חלילה.
אהבתי לחזור אחורה לבית הספר העממי ולהווי אותה תקופה. הסופרת מספרת לנו על לכידת אייכמן ומשפטו בישראל בתחילת שנות השישים. מחזירה אותנו לימי השואה לסבל היהודים במחנות, בהם הייתה גם אם המשפחה האשכנזית. אהבתי את הדמות של האימא במשפחה האשכנזית המתבטא בחוש ההומור הגלותי המתובל באידיש ובאופן הדיבור שלה. משפטים ארוכים שיכולים לכלול את מצבה הנפשי העגום, הוראות ליד השולחן, לחזור למצבה ולחנך את הבן. כל זה ללא אתנחתא כלל:
..."אדיבה מה את חושבת שיש לי כוח לטפל בכל המשפחה חסר לי צרות משלי ותרחיקי את הכוס מקצה השולחן עוד רגע היא תיפול ותתנפץ אוי אלוהים למה זה מגיע לי מה עשיתי שזה מגיע לי בן עמי אומרים תודה כשקמים מהשולחן..."
זה ספרה השלישי של הסופרת – "מכתוב" שזכה בפרסי שרת התרבות ורמת-גן "ו"דושינקא, נשמה" אשר היה מועמד לפרס ספיר.

ר ס י ס י ם

קיבלתי המלצה לקרוא את הספר "רסיסים". כאשר בקשתי אותו בספריה הסתבר ששלושה סופרים הוציאו ספר בשם "רסיסים": אסתר קר, אן מייקלס וארן סודרי. כמובן שלא ידעתי איזה מהם הוא המומלץ, לכן ביקשתי אותם. נמסרו לי השניים הראשונים, והרי דעתי על ספרה של אן מייקלס (את "רסיסים" של אסתר קר קראו בעמודה שלה):


רסיסים מאת אן מייקלס – כפי שנכתב בכריכה האחורית, הספר בנוי משני חלקים. אהבתי מאוד את החלק הראשון שהוא קצר יותר. הפרק מספר על השואה, כאשר הפעם המקום הוא האי זקינטוס היווני. מעניין היה להיוודע, שגם במקום זעיר ושכוח אל פעלו הנאצים ללא רחם במלחמת העולם השנייה.

לצערי הרב, לחלקו השני של הספר לא התחברתי ולא אהבתי. הסופרת, שהיא משוררת וזהו ספר הביכורים שלה, השתמשה בפילוסופיה רבה מדי וזאת בנוסף לקפיצות בדמויות, באירועים ובתקופות, ללא מתח, ללא הפתעות או אירועים חריגים. פשוט את החלק הזה של הספר לא אהבתי, אך בשום אופן לא מוותרת על חלקו הראשון. לא אחדש לכם - הכול עניין של טעם אישי.