קצת מייגע. במיוחד חלקו השני של הספר.
עושה רושם שצ'יילד מתקשה להמציא את עצמו מחדש והעלילות שלו כבר נעשו דומות.

מקווה שהחדש שלו יותר טוב.

נשברתי בעמוד 160.
אם היה לי זמן פנוי בתקופה זאת יתכן והייתי ממשיך לקרוא אותו בכוח ובסוף נהנה ממנו.

לקלייב קאסלר אין את זה. הסיפור שהוא רוצה לספר מעניין ומרתק, אבל כשהוא מעלה אותו על הכתב זה הופך להיות לא מעניין וטיפה רדוד.
גם הספר הקודם שלו שקראתי היה דומה (זהב כחול) אבל אותו עוד הצלחתי איך שהוא לסיים.

אחד מאותם הספרים שהחלטתי לקרוא בגלל המלצות ב"סימניה".

אבל הפעם- אני חייב להגיד שממש אהבתי את הספר.
אין סיכוי בחיים שהייתי מחליט על דעת עצמי לקנות / לקרוא ספר של ג'וג'ו מויס- בד"כ זה לא ז'אנר שאני מתחבר אליו.

צורת הכתיבה פשוט מהנה. יש לה את זה לגברת מויס. נראה שעל כל נושא שהיא תחליט לכתוב- יהיה כיף לקרוא את סיפוריה בגלל אופן הכתיבה.
זורם, לא מתאמץ, לא מאולץ. הייתי שולח אותה להרצות בפני סופרים אחרים מהבחינה הזאת.

מההתחלה החשש היחיד שלי היה שהעלילה תהפוך לקצת דביקה- וזה אכן קורה, אבל ממש מעט לקראת סוף הספר.

אני ממליץ.

נ.ב. מפליא אותי שאני צריך לרשום את זה, אבל ספר זה כמו אוכל או מוזיקה. אחד אוהב- השני לא אוהב.
אי אפשר להגיד על ספר שהוא "לא טוב". אפשר להגיד שהוא "לא טוב לדעתי". אין מישהו שמחליט מה נקרא ספר טוב ומה לא.
ואני רושם את זה כי אני קורא ביקורות של אנשים באתר ולאחרונה יש תגובות שממש מעליבות וזה לא צריך להיות ככה אם אנחנו רוצים לשמור על תרבות שבה כל אחד יכול לרשום את דעתו על כל ספר.
(אז מחשבות, תמנע ממני את הביקורת שלך).
תודה.

אין ספק שהרלן קובן בנסיגה, והוא הרבה מעבר לשיא שלו.
הוא לא מצליח (לפחות מבחינתי) לשחזר את ההצלחה שהתלוותה לימיו הגדולים כאשר ספריו היו מעולים והיו נחשבים לממתק ספרותי (גם הראשונים בסדרת מיירון בוליטר).

אני אוהד מושבע שלו. יש לי את כל ספריו שתורגמו לעברית אי פעם (בסביבות 30 ספרים), בעיקר כי תמיד האמנתי (ועודני מאמין) שיום יבוא ואקרא אותם שוב.

לגבי הספר הזה,
זהו ספר טוב ללא ספק. עלילה כיפית וזורמת. אבל זהו ממש לא ספר מתח (!) טוב. זה יותר מזכיר דרמה. או שילוב של.
יתכן ולשם צריך לפנות קובן בשלב הזה של הקריירה שלו (מחוזות הדרמה). לא כולם יכולים לכתוב ספרי מתח ברמה גבוהה לאורך שנים כמו טום קלנסי או ג'ון גרישם.

עברו הימים בהם אם הופיעו בספר המושגים "FBI" או "רצח"- הם הפכו אוטומטית לספרי מתח.

הסוף של הספר מאוד מאוד איכזב אותי. מרגיש מאוד מאולץ. ורק על זה הורדתי כוכב.

יש אצלי גם את "אדם זר" שטרם קראתי, אבל זה לא יהיה הספר הבא שלי . 2 קובן ברצף זה יותר מדי.

התחלתי לקרוא את הספר ביום שבו נפתחה אליפות אירופה בכדורגל (להלן- היורו) ואני מסיים אותו יום לפני משחק הגמר.

כן, לקח קצת זמן, בכל זאת, תקופת מבחנים.

הספר, שמורכב מסיפורים קצרים שקשורים בצורה כזאת או אחרת לכדורגל, לא הופיע באתר לפני שהתחלתי לקרוא אותו (התווסף לאחר שהעברתי בקשה) מכיוון שלא זכה ליחסי ציבור גדולים ולא עלה לדפוס תחת אחת מהוצאות הספרים הגדולות.

וזאת למרות שכתבו בו אנשים מאוד מוכשרים כדוגמת איתי אנגל, רון קופמן, יוסי שריד, יותם זימרי, עוזי דן, גדי וילצ'רסקי ועוד.

הסיפורים ברובם מעניינים ומרתקים.
את חלקם יבינו רק חובבי כדורגל אמיתיים.

החסרון היחיד לדעתי זה אורכו של הספר- 560 עמודים של סיפורים קצרים זה אומר הרבה מאוד סיפורים קצרים.

היה אפשר להוריד את הסיפורים הפחות עניינים ולצמצם את הספר ב 80-100 עמודים.

מומלץ ביותר לקריאה לחובבי כדורגל.

זה ספר שני ברצף כבר שאני לא מצליח לסיים. אז או שהבעיה היא שכבר אין לי כ"כ סבלנות לקרוא (מקווה מאוד שלא) או שבחירת הספרים שלי טעונה שיפור.

בכל מקרה את הרץ במבוך הפסקתי בעמוד 100. אני יכול להבין למה אנשים התמכרו לספר / סדרה. יש פה משהו מסקרן ומעניין, אבל טיפה ילדותי (במובן הטוב של המילה), ולא לכולם זה מתאים.

אני גם לא ממש מתחבר למדע בדיוני. מעדיף סיפורים אמיתיים ועלילה שיותר מחוברת למציאות.

כדי להיות הוגן לא דירגתי בכוכבים.

תהנו

נשברתי בעמוד 250.

הספר לא היה ממש משעמם, אבל גם לא הצדיק את המשך הקריאה בו מבחינתי.

על הכריכה מבטיחים "גילויים חדשים על עולם הפשע ואיך הוא עובד". בפועל, לפחות עד עמוד 250- לא מצאתי תיעוד לזה.
יצחק דרורי מספר על קורות חייו (המעניינים) שכוללים פריצה לדירות, מעבר ממוסד עברייני כזה לאחר,שודים מסוגים שונים וכו'.
אולי בעמודים שלא קראתי (150) היו גילויים על עולם הפשע, אבל קשה לי להאמין.

הכתיבה בספר מאוד אותנטית, מן הסתם כי מי שכתב אותה הוא גיבור הפעולה והעלילה לא דמיונית אלא קרתה במציאות (על פניו לפחות) וזה מאוד מורגש. העלילה לא מרגישה מאולצת כמו בספרים דומים.

חובבי הז'אנר יכולים לקרוא.

אני מסיים את הספר הזה עם הלשון בחוץ. 700 עמודים כתב טרי הייז, אבל לצערי ממש לא מוצדקים.
העלילה נמרחה יותר מדי. הרבה פעמים הוא נכנס לפרטים וסיפר סיפורי משנה שלא קשורים לעלילה ושלא תרמו.

עם התמקדות בחלק החשוב והשמטה של המיותר- הספר הזה היה מונה 450-500 עמודים וזה היה גורם לו להיות מושלם.
יש ספרים של 700 עמודים שהסופר מצדיק בהם כל עמוד ועמוד (כמו למשל סדרת מילניום של סטיג לרסון)- לדעתי זה לא אחד מהם.
אחרי עמוד 500 אמנם מתחיל החלק היותר מעניין בסיפור, אבל זה מאוחר מדי.

אני יכול לקבל בהבנה חלק מזה, כי זהו ספרו הראשון של הייז (ולמרות שבגב הספר רשום שהספר הוא ראשון מתוך סדרה- לא מצאתי עדות לספרים נוספים של הייז- גם לא כאלה שלא תורגמו).

באופן אישי הפריע לי לעיתים גם התרגום של שמעון בוזגלו. אפשר היה למצוא מילים אחרות בעברית במקום המילים "לזמבר", "שושואיסטים" ועוד כמה.
לא ברור גם איך לעזעזאל הגיעו משמו של הספר באנגלית - I Am Pilgrim, לשמו בעברית- "לבד בתיארטון המוות".

נקודות האור הם עלילה בוגרת ושונה, בחלק מהספר בהחלט היה מתח (בעיקר בסופו).
זה לא ספר רע, ממש לא- אבל קראתי יותר טובים.

התלבטתי בין 3 ל-4 כוכבים, בסופו של דבר 4.

כבר כמה שנים שאני קורא ספרים ברצף, אני חושב שאקח הפסקה כעת.

דניאל סילבה סופר מאוד מוכשר לדעתי, אם להסתמך על 2 ספריו שקראתי- חוקי מוסקבה ופרשת רמברנדט.

הוא יודע לבנות עלילה וליצור דמויות בצורה מסקרנת ומעוררת התפעלות.
נשמע מאוד קלישאתי, אבל הבנאדם באמת מוכשר.

גם בספר זה כוכב הסיפור הוא גבריאל אלון, סוכן המוסד המהולל (הג'ק ריצ'ר של סילבה אם תרצו) שאוהב אמנות ועובד גם כרסטורטור לעת מצוא.

התחלת הספר מזכירה במעט (במעט!) את צופן זה וינצי בגלל הדמיון והתיאורים של רמברנדט, מונה ואן גוך ואחרים. אח"כ כבר העלילה נסבה סביב המוסד, ה- cia וה- mi5/6 (כמובן שהכל מתקשר בעלילה).

ועדיין, זה לא ספר מושלם של 5 כוכבים. יש טיפה חורים פה ושם. לא משמעותיים מדי. ועל כן רק 4 כוכבים.