ביקורת ספרותית על עד שיחזור החייל האחרון - סיפורן של היחידות לאיתור נעדרים מאת ירח פארן
ספר טוב

---

חסד אחרון

תמר, מנהלת עמיתה בארגון שלי, הגישה לי יום אחד את הספר, עד שיחזור החייל האחרון. את הספר כתב אבא שלי, אמרה, מי שליווה את היחידה לאיתור נעדרים בצה"ל מיום הקמתה, לבטח תגלה בו עניין הוסיפה. סיפרו של אביה, בנושא החיילים הנעדרים בצה"ל, קרוב לליבה של לתמר, כמי שהייתה קצינת נפגעים צעירה, במהלך מלחמת לבנון הראשונה.

נושא הנעדרים, הוא כאוב, ומלווה אותנו בציבוריות הישראלית במשך שנים רבות. שיאו היה, במבצע צוק איתן, בו כפר סבא עצרה את נשמתה עת שודרה ההודעה כי הדר גולדין, תושב העיר הוא החייל הנעדר, ועד להודעה על הכרזת מותו, שהייתה אמנם נוראית, אך הייתה בה נחמת הודאות ואפשרות להלוויה וקבר, באמצעותו ניתן לכבד את הנופל, ולעבד את האבל והזיכרון.

ירח פארן, הוא קיבוצניק, מקיבוץ האון, אדם שעבר את שנות השבעים לחייו, שלפתע החליט לכתוב דוקטורט על התחום הנמצא בנשמתו, כשליחות, להחזיר הביתה חיילים שקרוב לוודאי נהרגו, אך גורלם ומקום קבורתם לא נודע. האם תמצית עבודת דוקטורט בנושא זה, תהייה חשובה ככל שתהייה עשויה להיות מעניינת, הייתי מסויג כשקבלתי את הספר לידי. למרבה ההפתעה עם תחילת הקריאה, הסתבר לי כי טעיתי, הספר הזה מעניין ומרגש.

בחלק הראשון של הספר, מוצגת התייחסות צבאות העולם לחללים ונעדרי המלחמות, בהשוואה לייחסה של החברה הישראלית ולצה"ל לנושא הרגיש, הנטועים במסורת היהודית ובמורשת ישראל, המבקשת להביא חלל מלחמה לקבר ישראל, להחזירו למחוזות חייו, כאנשי יבש גלעד שהורידו את גופתו המוקעת של שאול מחומת העיר בית שאן, בכדי להעניק לו כבוד אחרון. זאת בניגוד למורשת עמים אחרים, שלא ראו חשיבות בחיפוש אחרי הנעדרים. עד היום בפלנדריה, שהייתה חזית אכזרית במלחמת העולם הראשונה, נמצאים מדי פעם שרדי חיילים. המצרים עצמם הופתעו מהמאמץ של צה"ל בהתחקות אחרי נעדרו, סמוך למלחמת יום הכיפורים, תפיסה ערכית שכלל לא הייתה קיימת או מובנת לצבא המצרי.

פארן מספר סיפורים אנושיים מרגשים. אחד מהם הצליח לגרום לי דמעות, הניסיון לאתר את נעדרי מוצב "מפצח", בגדות התעלה. חצי שנה לאחר סיום מלחמת יום הכיפורים, נכנס צוות איתור נעדרים לשרידי המוצב שהייה בשליטה מצרית. לאחר תהליך בלשי, שכלל תחקירים והכנה מדויקת, ניגש הצוות עם כלים ידניים לאיתור הנעדרים במוצב שפוצץ. מאמצים רבים נדרשו בכדי לעמוד במרוץ נגד הזמן הקצוב שהוכתב על ידי המצרים. לאחר מספר ימים מתוחים, התגלו גופות הנעדרים. ברקע החיפושים, היו תיירים מצרים שבאו לחגוג את ניצחון הצבא המצרי, והחלו להסעיר את הרוחות. עם הגופות נמצא גם שופר המוצב, שהיו אמורים לתקוע בו בתפילת נעילה בכיפור. דידי איש הרבנות התבקש לתקוע בו כאות כבוד ללוחמי המוצב. התרועה הגדולה שנשמעה היטב, יצרה התרגשות רבה בקרב המחפשים, ואף בין המצרים שליוו את צוות החיפוש. תפילת כיפור הושלמה עבור נעדרי המוצב.

צוותי המחפשים היו חדורים בתחושת שליחות, גם כשנתקלו במצבים לא אפשריים, הם לא הרימו ידיים, וניסו תמיד לחפש דרכים נוספות, שחייבו לעתים לחשוב מחוץ לקופסה. כך הניסיון לתחקר הלום קרב שחזר מהשבי וכלל לא זכר את הלחימה. מצית קטן שנשכח בחולות סיני, הנושא את שמו, שנמצא על ידי המחפשים, חיבר אותו בבהירות לשעות הלחימה האחרונות, עדות שאפשרה את גילוי הנעדרים. המקרה הזה מבטא את גישת המחפשים שהיו חדורי אופטימיות, באופן ששלל את המושג בלתי אפשרי, וגרמה להם להשקיע מאמצים לא מוגבלים, עד למציאת הנעדר האחרון.

ספרו של ירח פארן, עד החייל האחרון, סוקר את הנעדרים בצה"ל והגופים הצבאים שעסקו באיתורם, החל ממלחמת העצמאות. ברובד השני שלו, הוא סיפור על יחידת לוחמים אחרת, אין בה סיפורי גבורה במובן הרגיל, יש בה ערכים נפלאים, של מסירות, קדושת האדם, ומחויבות לחייל היוצא אל הקרב, כאלה שעדיין בונים את תחושת האחריות והסולידריות של החברה הישראלית.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על עד שיחזור החייל האחרון - סיפורן של היחידות לאיתור נעדרים