“איזה בחור שטחי שרואה נשים ככוס מהלך אבל בכל זאת מחפש אהבת אמת. עכשיו נשאר לשאול שתי שאלות - 1. האם מדובר באבסורד מכוון של הסופר או דיספונקציה הנובעת מחוסר השקעה באופי של הדמות הראשית?
2. אם כל כך התעצבנתי על הדמות הראשית בתחילת הספר למה בכלל המשכתי לקרוא? והתשובה לשאלה השנייה היא ברורה - כדי לפרוק את כל כעסיי על הספר בביקורת שאכתוב.
"על כבוד מזתומרת?"
"ואיך נדע?"
"בכבוד שלך אחי."
"פייר."
"פייר."
בהתחלה התעצבנתי כשהסופר כתב "דיברנו" במקום לכתוב על מה הדמויות דיברו, אבל מצד שני אם אלו הדיבורים שיהיו בספר, עדיף שהסופר יסכם אותם במילה דיברנו. "סיפורו של דור הטינדר והריטלין" באיזו זכות הסופר חושב שהוא יכול לספר סיפור ולהגיד שזה הסיפור שמייצג את דור הטינדר והריטלין? Hell no! על פי המשפט הזה הייתי בטוחה שהסיפור יהיה מעניין משהו, אבל טעיתי, באמת שטעיתי. הספר מלא במשפטים דפוקים ונדושים על החיים שנשמעים כאילו נלקחו מיומן של ילד בן 14, לדוגמא "בואי נשתחרר קצת, אז נפצע ויהיו צלקות, נצבע את הגוף בפצעים וקעקועים, שמעי לי זה לא נורא, זה לחיות, זה חיים." מביך מאוד, הנה עוד אחד: "אין יום שעובר שאני לא שואל את עצמי, כמה עוד אפשר? כל ההצלחות האלה לא שוות כלום, כל הכישלונות האלה, הן סתמיות מבחינתי." די עם המשפטים הקלישאתיים שאמורים לנסות להוציא את הדמות הראשית כאיזו דמות עמוקה בעלת ערכים, דמות שחושבת. ספר משעמם שגם כל תיאורי הסקס תרמו לו להיות משעמם, זה נחמד בהתחלה, אבל זאת לא עלילה! בשלב מסויים זה כבר לא מעניין! רציתי לקרוא ספר עם עלילה, עם איזה מסר טיפה עמוק, משהו שיאתגר אותי, משהו חכם, אבל קיבלתי ספר כל כך שטחי ומשעמם שמדבר על דברים כל כך שטחיים ולא מעניינים, מספר סיפורים בנאלים ומנסה לשייך להם איזו משמעות עמוקה נסתרת. אני לא מבינה האם זה זלזול בקוראים או שהסופר באמת כל כך תמים.”