“**** פצע, סבתא ומרפסת, אמר פעם עמוס עוז, זה מה שכל כותב צריך כדי לכתוב. אז הספר הזה כמעט כולו פצע. העלילה שלו מינימלית, משנית, שלדית, ואפשר לספר אותה במשפט וחצי - זוג עם ילד שנמצאים באיזה מין משבר-אמצע-החיים לא ברור, מתפרקים. הגבר, סניגור מצליח, מואס בחייו (בשתי המשמעויות, בערך) ויורד לאילת כדי לדוג ולחפש את עצמו. אשתו, מנצלת מתוך גחמה משונה את הכאילו-הזדמנות, מוותרת גם היא על העבודה המוצלחת בבנק ועוברת עם ילדם בן החמש לגור בדירה זנוחה בפאתי מושב כלשהו, כדי לנהל את העסק המשפחתי שירשה מאביה - מכולת מרופטת עם העובד הערבי-בילט אין שבה, אמג'ד. מאחר שהעלילה כמעט לא קיימת, מה שנשאר הן הדמויות, הראשיות והמשניות, והטרגדיות שאופפות אותן כמו פקעת סבוכה שאי אפשר להיחלץ ממנה. מירה מגן היא כותבת מיומנת, מחוננת אפילו. העברית שלה מלוטשת וחכמה, מלהטטת כמעט בלי ליפול בין גורדי השחקים הנוצצים של השפה הגבוהה, המליצית לעתים לבין השוחות של השפה הפשוטה, המדוברת והמשובשת של הדיבור היומיומי, וכל זאת בלי להזדקק למטאפורות מיותרות ולמשפטי "כמו". כך אפשר למצוא אצלה משפטים כדוגמת "שפתיה השחורות צחקו את מחשבותיה", או "הזקן הלך והתמעט במראת הצד שלי, נהיה אנך צר ואפור, קו חותך באבק, גפרור, נקודה, עד שלא היה. התנעתי ונסענו אל סבלותינו." וגם פנינים כמו "אפילו חברת חשמל נותנת אזהרה אחרונה לפני ניתוק, כותבת מה צריך לעשות כדי לחבר מחדש, והיא? שום דבר. חתיכת נייר טואלט עם המילה שמוק לא השאירה." אלא מה? למרות ההכנה המפתה, איכשהו לא התרגשתי - פשוט לא הצלחתי. טרגדיות, ילדים מתים, מחלות, זקנים, בתי חולים, שכול ואובדן דרך, ואני - גורנישט. קורא את הספר כמו רואה חשבון שמחפש טעויות במאזן השנתי. לא זז אצלי שום דבר. אולי זה דווקא בגלל השפה, שקל ללכת לאיבוד בתוך היופי שלה, וההתפתלות הספרותית שלה. ואולי כי באיזשהו מקום באחורי הגולגולת שלי הרגשתי באינטואיציה שאני נמצא במבוך שסופו מניפולציה. שזה רק סיפור, והדמויות האלה הן לא בשר ודם, אלא ממלאי-מקום ספרותיים ותו-לא. חששתי שאולי הספר הזה לא היה בדיוק המתכון המתאים לשבירת צום הקריאה היחסי שפוקד אותי כבר אי-אילו שנים. והנה יצאתי לנבור במה שכתבתי ב-2013 על הספר הקודם של מירה מגן שקראתי, "ימים יגידו, אנה", ונפל האסימון. כמעט אותן מילים (שלי), וכמעט אותה התרשמות. את אמג'ד העוזר הערבי במכולת החליף אדיסו, העוזר האתיופי בקיוסק. ובכל זאת - איזה יופי של שפה, איזה יופי של עברית, טרגדיות, טראומות, סיפור אנושי, משפחה מתפרקת... וגם שם לא התרגשתי. כלום. זה לא עשה לי את הפרפורים האלה בבטן ובעיניים שמתרחשים אצלי כשאני מאמין. וכמו שכתבתי בקופי-פייסט מהביקורת ההיא:"זו בעייה, כשמאמינים רק בחלק מהזמן ורק לחלק מהדמויות. פאק באמינות, כולם יודעים, זה הדבר הכי בעייתי. גם בקורס קצינים, וגם בספרים." ****”

“איכותי. וודקה הוא כלב שעמיה קיבלה ממדונה בתמורה לכסף שנתנה לצעירה שפלשה לילה אחד לחייה. עמיה וגדעון כבני ארבעים הם זוג קרייריסטים שנקעה נפשם מעבודתם כרואת חשבון ופרקליט המגן על פושעים ושודדי קשישות. די, נמאס. לא רוצים להיות חלק מהעדר המשועבד למודרניזציה ודירה מצועצעת ובוחרים בפשטות- הוא באילת כדייג והיא במושב בפאתי ירושלים, מתפרנסת ממכולת שהותירו הוריה שנפטרו ושוכרת בית עבורה ובנה נדב בן החמש מאדון לוי הקשיש והנרגן העוקב אחריהם לעתים מחלונו. עם הזמן תלמד עמיה שמדובר באדם מיוסר בשל טרגדיה שבעטייה ניתק בנו עמוס המתגורר בחווה בצפון כל קשר עימו לפני עשור. השניים אכולים רגשי אשמה שגרמו שלוש מילים ארורות. עמיה מעסיקה את אמג'ד מה שלא מובן לאחיה וגיסתה הימניים ועוד בתקופת פיגועים. מביתה נשקף נוף שמיים רחב ולא פיסה צרה כמו מחלון משרדה לשעבר. יכולה להתלבש כרצונה ולא בהידור מחייב. חופשייה למדי, אמג'ד במכולת ובנה בגן ויכולה בגחמה פתאומית להיכנס למכוניתה מצויידת בסלולרי ולנסוע יחפה לחוף תל אביב שרה בקולי קולות 'משורה ישחרר רק המוות'. את מדונה קשה להגדיר. נערה שהשליכה מאחוריה את חייה ושמה הקודמים ושרפה את הגשרים. בחרה בשם מדונה סולז'ניצין. הכלאה מוזרה של פרחחית בהופעתה ומנהגיה, חתולת רחוב עם חריפות ותבונה שלא עושה חשבון ומוכרת למשטרה כ'זונה הרוסייה הקטנה' למרות שאינה רוסייה. יש לה הרגל תמוה להחזיר בעלי חיים במקום כסף שלקחה מהזולת. עמיה מוכנה להעסיק אותה. זהו סיפורם של מי שבחרו לשנות ומסתפקים במועט. אחד מהם, מימי גדעון כפרקליט, בחר לחיות ברחוב לאחר שהשכיר את דירתו וחי על לחם וספרים והתנתק מהבלי העולם החומריים. הואשם בפשע שלא ביצע וגדעון מצליח לשחרר אותו ומלא התפעלות כשנוכח שמדובר באדם נבון 'ששם אותנו בכיס הקטן' המאושר בחייו ברחוב. מי שנקלעו לחיים אחרים מרצון או יד הגורל המהתל ועשו חשבון נפש. נוכחות גדעון בחיי עמיה ונדב מתמעטת. היא מוצאת סוג של נחמה בידידות עם עמוס הסגפן לאחר הטרגדיה ואבדן רכושו וכמו אביו ממעט בגילויי רגש. מדונה שזרקה את עברה לכל הרוחות. הפרק המסיים הוא של תהפוכות, עצב ושמחה. עמיה תגלה אמת מטלטלת ותלמד לקבל מה שאינה יכולה לשנות. מדונה בחריפותה ולא מעט בשל הפרובוקטיביות שלה תצליח להחיות את המכולת שבקושי שרדה. ספר בעל שפה ייחודית ועשירה של סופרת ברוכת כישרון אך לטעמי נוטה להגזמה פה ושם בעברית הספרותית, אם תרצו. מובאות מהמקורות, חודשי לוח השנה העברי, ציטוטים משירי ארץ ישראל הישנה והטובה עם השרות והדליות והרינות, 'משלוש יוצא אחד' בצד אמירות כמו "את כל הביצים האלה חירבנו תרנגולות, פיכס, לנגוע במה שיצא להן מהתחת"? ו"נמאס לו ללחך את העשב עם העדר" שמסבירה עמיה לבנה הקטן על אביו. יוצא דופן במובנים רבים.”

“מירה מגן כותבת סיפור שבמבט ראשון נשמע כמו סיפור לעוס: גבר ואישה עם עבודות מצליחות. הוא, גדעון, עו"ד מבריק, היא, עמיה, יועצת השקעות מצליחה. ולהם ילד אחד אהוב. הסיפור מתחיל כאשר הגבר מחליט שהוא צריך לקחת פסק זמן מהחיים ועוזב לטובת חיי דייג פשוטים באילת הרחוקה, האישה במקביל עוזבת את עבודתה וחוזרת למכולת הישנה של הוריה ניצולי השואה שנפטרו לאחרונה. בנוסף היא עוזבת את דירתה ושוכרת דירה בקצה מושב פסטורלי בהרי ירושלים. שם היא תמצא איש זקן מר ונרגן עם סיפור טרגי שאליו קשור עמוס בנו הגדול שחי לבדו בחווה מבודדת בגולן, ונערה עזובה שבאה והולכת כרצונה. עד כאן סיפור המסגרת, שנראה כמו סיפור על משבר אמצע החיים, שמתפתח לסוף לא הכי צפוי אבל גם לא כזה שמפיל מהכיסא. אם היה מדובר בסופרת אחרת ייתכן מאוד והייתי נוטש אותו. מה שעושה אותו לראוי זה לא העלילה אלא דרך הכתיבה. או כמו שמאיה ערד כותבת בספר אחר: זה לא ה'מה' אלא ה'איך'. והכתיבה של מירה מגן יש בה הרבה מה'איך' הזה. למירה מגן יש כתיבה דחוסה במובן הטוב. כתיבה נשית מלאה, מתבוננת ומנסה לומר משהו על החיים, מנסה לעשות סדר בכאוס שהוא מנת חלקו של כל יצור חי. סיפור שהתפאורה הרוגעת רק מכסה על געש פנימי וטורד. למגן יש אוזן רגישה ואצבע רגישה לא פחות, ולכן המשפטים שהיא מוציאה מתחת עטה לא בנאליים ולא שגרתיים ולא מעט מהם שווים ציטוט. "בימיו הבריאים החזיק חתיכת אלוהים צנומה בקרבו, פוליסת ביטוח זולה עם השקעה נמוכה, קידוש בשבת, בית כנסת בחגים, ומצות בפסח, ולא התערב בקשרים המסובכים שיש לי עם האל". "שתינו את הקפה בדממה כמו שתי מומיות, הקונים הצעירים כבר לקחו לחמניות ושוקו והלכו לבית ספר, הקשישים עוד לא חזרו מקופת החולים, אלוהים כבר התניע את יומו והחיים יצאו לדרכם, ואנחנו ישבנו שתינו קפה, תוהים ובוהים כל אחד על מה שמחכה לו". סיפור מקומי אבל כזה שמתאים לכל מקום, על הקשר בין איש לאישה, בין אם לילדהּ ובין אדם לאלוהיו, ועל אנשים שלא מסתפקים בריבוע של שמיים הניבט מחלון המשרד, אבל גם לא מוצאים את עצמם כל כך בקלות מתמסרים לחיי עמל ואדמה. ובעיקר סיפור על אנשים שהמציאות חובלת בהם ומותירה להם מרווח צר של בחירה.”

“במחצית הספר בערך חשבתי לעצמי שהשם שיותר מתאים לו הוא 'הזקן בן המאה שעמד בחלון ולא סָתַם'. אחר כך מירה מגן הסבירה למה הזקן הוא ככה, ונעצבתי. שמו של הזקן הוא אדון לוי, הוא לא באמת בן מאה ואני נורא רוצה לתת לו חיבוק. כל מילה, משפט ורעיון בספר הנהדר הזה מקושטים ועטופים בשכבות של נייר עטיפה מהודר עם צלופן מלמעלה וסרטים מסולסלים צבעוניים שאורזים את החבילה. אבל לפעמים, מתחת לכל ההפקה המפוארת הזו, מסתתר פריט שנקנה בחנויות של הכל בשקל. רוצה לומר, כתיבה רוויה ועשירה בדימויים לא חסרה פה, גם כשהיא לא מאוד הכרחית. ולפעמים זה טו מאץ'. לא כל ענן בשמיים ולא כל עלה שנשר מן העץ ולא כל פקק של משחת שיניים חייבים להיות ארוזים בעטיפה רב שכבתית מהודרת. לפעמים פקק של משחת שיניים הוא רק פקק של משחת שיניים. וזו לא ביקורת אלא רק אבחנה. השפה של מירה מגן יפהפייה גם כשהיא עוטפת כל מילה וגם כשלא. עם התקדמות הקריאה גיליתי שהחבילה כולה עטופה בניירות שחורים ובסרטים שחורים של אבלות, שכול, טרגדיה, סוף וסופניות, ונחמה אַיִן. הקיום והחיים מתגוללים ומתבוללים בעיסה של מועקה, צער, אובדן ואובדנות. יש בספר קינה על ילדים, אבות וסבים; קינה על חנויות המכולת הישנות של פעם; קינה על שמות פרטיים שהיו ואינם; וקינה על העולם הישן שנטרף, נכתש ונבלע ע״י העולם החדש, ואין איש יודע כי בא אל קרבו כי שלטי ניאון אלומינטיים מסמאים את העיניים במקום בו עמד פעם העולם הישן עם המכולת והחנווני בחלוק האפור. הספר הוא בעיקר סיפורה של עמיה. עמיה היא חצי מהזוג הנשוי+ילד, גדעון ועמיה. שיקול דעת כלכלי לא נמצא בראש רשימת המצרכים של הזוג הזה. גדעון היה עורך דין מצליח למדי - סניגור שמגן על פושעים או חשודים בפשע. הוא עזב קריירה, בית, רעיה וילד כדי להיות דייג בים סוף. דייג הוא מי שהורג יצורים חפים מפשע, ומבחינתי גדעון עשה מעבר מעשיית אי צדק באופן פאסיבי לפעמים לעשיית אי צדק באופן אקטיבי כל הזמן. עקומת המוסר נמצאת במגמת ירידה. עמיה הייתה מנהלת גדולה בבנק גדול עם כסף גדול בעיר גדולה. היא עזבה את כל הגדולה הזו כדי לנהל מכולת קטנה ולהתגורר עם בנה הקטן בבית קטן בכפר קטן. בהתחשב בשיקול הדעת הבעייתי משהו, אין זה מפתיע שפולשת מסוממת שחודרת באישון לילה לביתה הקט והצנוע של עמיה מתקבלת באדישות ושיוויון נפש מוזרים. היא מדברת בגסות בנוכחות בנה בן החמש של עמיה, גונבת ממנה, נעלמת, חוזרת לבקש עוד, מתקבלת בברכה וגם מקבלת את מה שהיא ביקשה. בהמשך מתגלה שמדונה, הלא היא הפולשת המסוממת הנ"ל, כופה על הבריות עסקות בארטר שבמסגרתן היא מפלחת/גונבת להם מצלצלין ומרשרשין ומחזירה להם נובחין ומייללין. כלב, חתולה, ארנב, טווס, ציפורים וגורת חתולים הביאה המדונה באמתחתה, השד יודע מאיפה. אני מקווה ששלום לכולם ושלא שכחתי אף אחד. עמיה הזכירה לי את איב מ"טווס בחדר מדרגות" ברפיסות שלה. איב ועמיה הן שתי נשים מודרניות, אינטליגנטיות וברות דעת שאיכשהו מתרגמות את היכולות המרשימות שלהן להתנהלות יומיומית של אסקופה נדרסת ונרמסת. רויטל ק. ודן סתיו כתבו לאחרונה ביקורות על ספר אחר של מירה מגן "אחותו של הנגר'. מהם למדתי שעמיה מזכירה גם נאווה, גיבורת הספר. (וסתם הערה או הערה סתמית: עמיה? הו דה פאק איז עמיה? לא מזמן לגלגה הקוראת מרים על אשה ששמה עמי. אולי עמי היא עמיה שחזרה בשאלה או משו כזה.) אדון לוי, בעל הבית של עמיה הוא זקן נרגן, חטטן וזעפן. בתחילה קראתי לו, כאמור,'הזקן בן המאה שעמד בחלון ולא סָתַם' אבל בהמשך לבי יצא אליו. אדון לוי הוא רק אחת מהבריות שעמיה התערבה והתערבבה בצרותיהם ולגמה איתם את כוס צערם. יש לי השגות על האמינות וההיתכנות של חלק מההתרחשויות. # הבת המסורה של אדון לוי הזקן עברה לגור בעיר אחרת והתאדתה מחייו כאילו נשאבה לחור שחור. # המכולת הכושלת הפכה כמעט בן לילה ל'עמיה אימפריה' רק הודות לחוצפה השיווקית (נו טוב, וגם הודות למחשוף) של מדונה. # אמג'ד, העובד הוותיק והנאמן של עמיה שחצה את הכביש וערק למתחרה הגולייתי בצד השני של הרחוב, חזר אליה והתקבל בלי חצי מצמוץ. # נדב, הבן של עמיה הוא ילדון בן חמש שנחשף בנוכחותה למילים גסות ולהתנהגות מופקרת, ואימו לא פוצה פה. # העניינים הפיננסיים נדחקים החוצה מחיי הזוג עמיה וגדעון כאילו האוויר מייצר עבורם כסף למחייה. # וכל היודע דבר על מקום הימצאם של בני משפחה או חברים של גדעון ועמיה מוזמן לגלות לי כי אני לא מצאתי כאלה בספר. אם אני צריכה לסכם את הספר בחמש מילים: הדשא של השכן יבש יותר. מירה מגן היא כותבת בחסד. ספר יפה ונוגה שמומלץ לקרוא.”

“**** פצע, סבתא ומרפסת, אמר פעם עמוס עוז, זה מה שכל כותב צריך כדי לכתוב. אז הספר הזה כמעט כולו פצע. העלילה שלו מינימלית, משנית, שלדית, ואפשר לספר אותה במשפט וחצי - זוג עם ילד שנמצאים באיזה מין משבר-אמצע-החיים לא ברור, מתפרקים. הגבר, סניגור מצליח, מואס בחייו (בשתי המשמעויות, בערך) ויורד לאילת כדי לדוג ולחפש את עצמו. אשתו, מנצלת מתוך גחמה משונה את הכאילו-הזדמנות, מוותרת גם היא על העבודה המוצלחת בבנק ועוברת עם ילדם בן החמש לגור בדירה זנוחה בפאתי מושב כלשהו, כדי לנהל את העסק המשפחתי שירשה מאביה - מכולת מרופטת עם העובד הערבי-בילט אין שבה, אמג'ד. מאחר שהעלילה כמעט לא קיימת, מה שנשאר הן הדמויות, הראשיות והמשניות, והטרגדיות שאופפות אותן כמו פקעת סבוכה שאי אפשר להיחלץ ממנה. מירה מגן היא כותבת מיומנת, מחוננת אפילו. העברית שלה מלוטשת וחכמה, מלהטטת כמעט בלי ליפול בין גורדי השחקים הנוצצים של השפה הגבוהה, המליצית לעתים לבין השוחות של השפה הפשוטה, המדוברת והמשובשת של הדיבור היומיומי, וכל זאת בלי להזדקק למטאפורות מיותרות ולמשפטי "כמו". כך אפשר למצוא אצלה משפטים כדוגמת "שפתיה השחורות צחקו את מחשבותיה", או "הזקן הלך והתמעט במראת הצד שלי, נהיה אנך צר ואפור, קו חותך באבק, גפרור, נקודה, עד שלא היה. התנעתי ונסענו אל סבלותינו." וגם פנינים כמו "אפילו חברת חשמל נותנת אזהרה אחרונה לפני ניתוק, כותבת מה צריך לעשות כדי לחבר מחדש, והיא? שום דבר. חתיכת נייר טואלט עם המילה שמוק לא השאירה." אלא מה? למרות ההכנה המפתה, איכשהו לא התרגשתי - פשוט לא הצלחתי. טרגדיות, ילדים מתים, מחלות, זקנים, בתי חולים, שכול ואובדן דרך, ואני - גורנישט. קורא את הספר כמו רואה חשבון שמחפש טעויות במאזן השנתי. לא זז אצלי שום דבר. אולי זה דווקא בגלל השפה, שקל ללכת לאיבוד בתוך היופי שלה, וההתפתלות הספרותית שלה. ואולי כי באיזשהו מקום באחורי הגולגולת שלי הרגשתי באינטואיציה שאני נמצא במבוך שסופו מניפולציה. שזה רק סיפור, והדמויות האלה הן לא בשר ודם, אלא ממלאי-מקום ספרותיים ותו-לא. חששתי שאולי הספר הזה לא היה בדיוק המתכון המתאים לשבירת צום הקריאה היחסי שפוקד אותי כבר אי-אילו שנים. והנה יצאתי לנבור במה שכתבתי ב-2013 על הספר הקודם של מירה מגן שקראתי, "ימים יגידו, אנה", ונפל האסימון. כמעט אותן מילים (שלי), וכמעט אותה התרשמות. את אמג'ד העוזר הערבי במכולת החליף אדיסו, העוזר האתיופי בקיוסק. ובכל זאת - איזה יופי של שפה, איזה יופי של עברית, טרגדיות, טראומות, סיפור אנושי, משפחה מתפרקת... וגם שם לא התרגשתי. כלום. זה לא עשה לי את הפרפורים האלה בבטן ובעיניים שמתרחשים אצלי כשאני מאמין. וכמו שכתבתי בקופי-פייסט מהביקורת ההיא:"זו בעייה, כשמאמינים רק בחלק מהזמן ורק לחלק מהדמויות. פאק באמינות, כולם יודעים, זה הדבר הכי בעייתי. גם בקורס קצינים, וגם בספרים." ****”

“איכותי. וודקה הוא כלב שעמיה קיבלה ממדונה בתמורה לכסף שנתנה לצעירה שפלשה לילה אחד לחייה. עמיה וגדעון כבני ארבעים הם זוג קרייריסטים שנקעה נפשם מעבודתם כרואת חשבון ופרקליט המגן על פושעים ושודדי קשישות. די, נמאס. לא רוצים להיות חלק מהעדר המשועבד למודרניזציה ודירה מצועצעת ובוחרים בפשטות- הוא באילת כדייג והיא במושב בפאתי ירושלים, מתפרנסת ממכולת שהותירו הוריה שנפטרו ושוכרת בית עבורה ובנה נדב בן החמש מאדון לוי הקשיש והנרגן העוקב אחריהם לעתים מחלונו. עם הזמן תלמד עמיה שמדובר באדם מיוסר בשל טרגדיה שבעטייה ניתק בנו עמוס המתגורר בחווה בצפון כל קשר עימו לפני עשור. השניים אכולים רגשי אשמה שגרמו שלוש מילים ארורות. עמיה מעסיקה את אמג'ד מה שלא מובן לאחיה וגיסתה הימניים ועוד בתקופת פיגועים. מביתה נשקף נוף שמיים רחב ולא פיסה צרה כמו מחלון משרדה לשעבר. יכולה להתלבש כרצונה ולא בהידור מחייב. חופשייה למדי, אמג'ד במכולת ובנה בגן ויכולה בגחמה פתאומית להיכנס למכוניתה מצויידת בסלולרי ולנסוע יחפה לחוף תל אביב שרה בקולי קולות 'משורה ישחרר רק המוות'. את מדונה קשה להגדיר. נערה שהשליכה מאחוריה את חייה ושמה הקודמים ושרפה את הגשרים. בחרה בשם מדונה סולז'ניצין. הכלאה מוזרה של פרחחית בהופעתה ומנהגיה, חתולת רחוב עם חריפות ותבונה שלא עושה חשבון ומוכרת למשטרה כ'זונה הרוסייה הקטנה' למרות שאינה רוסייה. יש לה הרגל תמוה להחזיר בעלי חיים במקום כסף שלקחה מהזולת. עמיה מוכנה להעסיק אותה. זהו סיפורם של מי שבחרו לשנות ומסתפקים במועט. אחד מהם, מימי גדעון כפרקליט, בחר לחיות ברחוב לאחר שהשכיר את דירתו וחי על לחם וספרים והתנתק מהבלי העולם החומריים. הואשם בפשע שלא ביצע וגדעון מצליח לשחרר אותו ומלא התפעלות כשנוכח שמדובר באדם נבון 'ששם אותנו בכיס הקטן' המאושר בחייו ברחוב. מי שנקלעו לחיים אחרים מרצון או יד הגורל המהתל ועשו חשבון נפש. נוכחות גדעון בחיי עמיה ונדב מתמעטת. היא מוצאת סוג של נחמה בידידות עם עמוס הסגפן לאחר הטרגדיה ואבדן רכושו וכמו אביו ממעט בגילויי רגש. מדונה שזרקה את עברה לכל הרוחות. הפרק המסיים הוא של תהפוכות, עצב ושמחה. עמיה תגלה אמת מטלטלת ותלמד לקבל מה שאינה יכולה לשנות. מדונה בחריפותה ולא מעט בשל הפרובוקטיביות שלה תצליח להחיות את המכולת שבקושי שרדה. ספר בעל שפה ייחודית ועשירה של סופרת ברוכת כישרון אך לטעמי נוטה להגזמה פה ושם בעברית הספרותית, אם תרצו. מובאות מהמקורות, חודשי לוח השנה העברי, ציטוטים משירי ארץ ישראל הישנה והטובה עם השרות והדליות והרינות, 'משלוש יוצא אחד' בצד אמירות כמו "את כל הביצים האלה חירבנו תרנגולות, פיכס, לנגוע במה שיצא להן מהתחת"? ו"נמאס לו ללחך את העשב עם העדר" שמסבירה עמיה לבנה הקטן על אביו. יוצא דופן במובנים רבים.”

“מירה מגן כותבת סיפור שבמבט ראשון נשמע כמו סיפור לעוס: גבר ואישה עם עבודות מצליחות. הוא, גדעון, עו"ד מבריק, היא, עמיה, יועצת השקעות מצליחה. ולהם ילד אחד אהוב. הסיפור מתחיל כאשר הגבר מחליט שהוא צריך לקחת פסק זמן מהחיים ועוזב לטובת חיי דייג פשוטים באילת הרחוקה, האישה במקביל עוזבת את עבודתה וחוזרת למכולת הישנה של הוריה ניצולי השואה שנפטרו לאחרונה. בנוסף היא עוזבת את דירתה ושוכרת דירה בקצה מושב פסטורלי בהרי ירושלים. שם היא תמצא איש זקן מר ונרגן עם סיפור טרגי שאליו קשור עמוס בנו הגדול שחי לבדו בחווה מבודדת בגולן, ונערה עזובה שבאה והולכת כרצונה. עד כאן סיפור המסגרת, שנראה כמו סיפור על משבר אמצע החיים, שמתפתח לסוף לא הכי צפוי אבל גם לא כזה שמפיל מהכיסא. אם היה מדובר בסופרת אחרת ייתכן מאוד והייתי נוטש אותו. מה שעושה אותו לראוי זה לא העלילה אלא דרך הכתיבה. או כמו שמאיה ערד כותבת בספר אחר: זה לא ה'מה' אלא ה'איך'. והכתיבה של מירה מגן יש בה הרבה מה'איך' הזה. למירה מגן יש כתיבה דחוסה במובן הטוב. כתיבה נשית מלאה, מתבוננת ומנסה לומר משהו על החיים, מנסה לעשות סדר בכאוס שהוא מנת חלקו של כל יצור חי. סיפור שהתפאורה הרוגעת רק מכסה על געש פנימי וטורד. למגן יש אוזן רגישה ואצבע רגישה לא פחות, ולכן המשפטים שהיא מוציאה מתחת עטה לא בנאליים ולא שגרתיים ולא מעט מהם שווים ציטוט. "בימיו הבריאים החזיק חתיכת אלוהים צנומה בקרבו, פוליסת ביטוח זולה עם השקעה נמוכה, קידוש בשבת, בית כנסת בחגים, ומצות בפסח, ולא התערב בקשרים המסובכים שיש לי עם האל". "שתינו את הקפה בדממה כמו שתי מומיות, הקונים הצעירים כבר לקחו לחמניות ושוקו והלכו לבית ספר, הקשישים עוד לא חזרו מקופת החולים, אלוהים כבר התניע את יומו והחיים יצאו לדרכם, ואנחנו ישבנו שתינו קפה, תוהים ובוהים כל אחד על מה שמחכה לו". סיפור מקומי אבל כזה שמתאים לכל מקום, על הקשר בין איש לאישה, בין אם לילדהּ ובין אדם לאלוהיו, ועל אנשים שלא מסתפקים בריבוע של שמיים הניבט מחלון המשרד, אבל גם לא מוצאים את עצמם כל כך בקלות מתמסרים לחיי עמל ואדמה. ובעיקר סיפור על אנשים שהמציאות חובלת בהם ומותירה להם מרווח צר של בחירה.”

“במחצית הספר בערך חשבתי לעצמי שהשם שיותר מתאים לו הוא 'הזקן בן המאה שעמד בחלון ולא סָתַם'. אחר כך מירה מגן הסבירה למה הזקן הוא ככה, ונעצבתי. שמו של הזקן הוא אדון לוי, הוא לא באמת בן מאה ואני נורא רוצה לתת לו חיבוק. כל מילה, משפט ורעיון בספר הנהדר הזה מקושטים ועטופים בשכבות של נייר עטיפה מהודר עם צלופן מלמעלה וסרטים מסולסלים צבעוניים שאורזים את החבילה. אבל לפעמים, מתחת לכל ההפקה המפוארת הזו, מסתתר פריט שנקנה בחנויות של הכל בשקל. רוצה לומר, כתיבה רוויה ועשירה בדימויים לא חסרה פה, גם כשהיא לא מאוד הכרחית. ולפעמים זה טו מאץ'. לא כל ענן בשמיים ולא כל עלה שנשר מן העץ ולא כל פקק של משחת שיניים חייבים להיות ארוזים בעטיפה רב שכבתית מהודרת. לפעמים פקק של משחת שיניים הוא רק פקק של משחת שיניים. וזו לא ביקורת אלא רק אבחנה. השפה של מירה מגן יפהפייה גם כשהיא עוטפת כל מילה וגם כשלא. עם התקדמות הקריאה גיליתי שהחבילה כולה עטופה בניירות שחורים ובסרטים שחורים של אבלות, שכול, טרגדיה, סוף וסופניות, ונחמה אַיִן. הקיום והחיים מתגוללים ומתבוללים בעיסה של מועקה, צער, אובדן ואובדנות. יש בספר קינה על ילדים, אבות וסבים; קינה על חנויות המכולת הישנות של פעם; קינה על שמות פרטיים שהיו ואינם; וקינה על העולם הישן שנטרף, נכתש ונבלע ע״י העולם החדש, ואין איש יודע כי בא אל קרבו כי שלטי ניאון אלומינטיים מסמאים את העיניים במקום בו עמד פעם העולם הישן עם המכולת והחנווני בחלוק האפור. הספר הוא בעיקר סיפורה של עמיה. עמיה היא חצי מהזוג הנשוי+ילד, גדעון ועמיה. שיקול דעת כלכלי לא נמצא בראש רשימת המצרכים של הזוג הזה. גדעון היה עורך דין מצליח למדי - סניגור שמגן על פושעים או חשודים בפשע. הוא עזב קריירה, בית, רעיה וילד כדי להיות דייג בים סוף. דייג הוא מי שהורג יצורים חפים מפשע, ומבחינתי גדעון עשה מעבר מעשיית אי צדק באופן פאסיבי לפעמים לעשיית אי צדק באופן אקטיבי כל הזמן. עקומת המוסר נמצאת במגמת ירידה. עמיה הייתה מנהלת גדולה בבנק גדול עם כסף גדול בעיר גדולה. היא עזבה את כל הגדולה הזו כדי לנהל מכולת קטנה ולהתגורר עם בנה הקטן בבית קטן בכפר קטן. בהתחשב בשיקול הדעת הבעייתי משהו, אין זה מפתיע שפולשת מסוממת שחודרת באישון לילה לביתה הקט והצנוע של עמיה מתקבלת באדישות ושיוויון נפש מוזרים. היא מדברת בגסות בנוכחות בנה בן החמש של עמיה, גונבת ממנה, נעלמת, חוזרת לבקש עוד, מתקבלת בברכה וגם מקבלת את מה שהיא ביקשה. בהמשך מתגלה שמדונה, הלא היא הפולשת המסוממת הנ"ל, כופה על הבריות עסקות בארטר שבמסגרתן היא מפלחת/גונבת להם מצלצלין ומרשרשין ומחזירה להם נובחין ומייללין. כלב, חתולה, ארנב, טווס, ציפורים וגורת חתולים הביאה המדונה באמתחתה, השד יודע מאיפה. אני מקווה ששלום לכולם ושלא שכחתי אף אחד. עמיה הזכירה לי את איב מ"טווס בחדר מדרגות" ברפיסות שלה. איב ועמיה הן שתי נשים מודרניות, אינטליגנטיות וברות דעת שאיכשהו מתרגמות את היכולות המרשימות שלהן להתנהלות יומיומית של אסקופה נדרסת ונרמסת. רויטל ק. ודן סתיו כתבו לאחרונה ביקורות על ספר אחר של מירה מגן "אחותו של הנגר'. מהם למדתי שעמיה מזכירה גם נאווה, גיבורת הספר. (וסתם הערה או הערה סתמית: עמיה? הו דה פאק איז עמיה? לא מזמן לגלגה הקוראת מרים על אשה ששמה עמי. אולי עמי היא עמיה שחזרה בשאלה או משו כזה.) אדון לוי, בעל הבית של עמיה הוא זקן נרגן, חטטן וזעפן. בתחילה קראתי לו, כאמור,'הזקן בן המאה שעמד בחלון ולא סָתַם' אבל בהמשך לבי יצא אליו. אדון לוי הוא רק אחת מהבריות שעמיה התערבה והתערבבה בצרותיהם ולגמה איתם את כוס צערם. יש לי השגות על האמינות וההיתכנות של חלק מההתרחשויות. # הבת המסורה של אדון לוי הזקן עברה לגור בעיר אחרת והתאדתה מחייו כאילו נשאבה לחור שחור. # המכולת הכושלת הפכה כמעט בן לילה ל'עמיה אימפריה' רק הודות לחוצפה השיווקית (נו טוב, וגם הודות למחשוף) של מדונה. # אמג'ד, העובד הוותיק והנאמן של עמיה שחצה את הכביש וערק למתחרה הגולייתי בצד השני של הרחוב, חזר אליה והתקבל בלי חצי מצמוץ. # נדב, הבן של עמיה הוא ילדון בן חמש שנחשף בנוכחותה למילים גסות ולהתנהגות מופקרת, ואימו לא פוצה פה. # העניינים הפיננסיים נדחקים החוצה מחיי הזוג עמיה וגדעון כאילו האוויר מייצר עבורם כסף למחייה. # וכל היודע דבר על מקום הימצאם של בני משפחה או חברים של גדעון ועמיה מוזמן לגלות לי כי אני לא מצאתי כאלה בספר. אם אני צריכה לסכם את הספר בחמש מילים: הדשא של השכן יבש יותר. מירה מגן היא כותבת בחסד. ספר יפה ונוגה שמומלץ לקרוא.”