דן היקר,

אני יודעת שזה מאוד מוזר שאני פונה אליך ככה. אני כותבת בעברית, שהיא שפה מחוסרת נימוס באופן כללי, ועל כן בעברית מעט מאוד מכתבים נפתחים בדרך הזאת. אבל זו הדרך שבה בחרת לערוך את המכתבים המתפרסמים בספר שלך, ולכן אני נצמדת לתבנית. אני מניחה שהתבנית נקבעה היות ומדובר במכתבים שאת רובם קיבלת באנגלית, ולא בעברית, וזה בסדר גמור מבחינתי.

אז דן היקר, יש לי כמה דברים להגיד לך, לאחר שקראתי את הספר שלך. למעשה, אחרי שקראתי את כל הספרים הפופולריים שפירסמת עד כה בעברית. הדבר הראשון הוא שחשוב לומר שמי שלא קרא את הספרים הקודמים, או לפחות חלק מהם, לא יצליח להבין הרבה בספר הזה. אתה כותב תשובות לשאלות שנשאלת, ומשתמש בלי הבהרה במושגים מקצועיים או מקצועיים למחצה. הסברת אותם בספרים הקודמים, אבל מי שלא קרא אותם במקומות אחרים לא יצליח להבין. הדבר השני שרציתי להגיד קשור לזה, בגלל שמי שכבר קרא את הספרים הקודמים מודע לסיפור האישי שלך ולפציעה הקשה שנפצעת בגיל התיכון. אז נכון שזו פציעה קשה, וסיפור מעניין, ויש לה השפעה לא קטנה על חייך, אבל יכול להיות שכבר הגיע הזמן להפסיק לדבר עליה. אנשים שנפצעו או שנפגעו פיזית ממשיכים לפעול וממשיכים לכתוב, ואתה לא היחיד. סטיבן הוקינג, רחמים מלמד כהן, הארכיאולוג אדם זרטל ז"ל, ועוד רבים. אז אפשר להניח לפציעה ולהשאיר אותה ברקע בלבד.

עוד בעיה יש לי, והיא עניינית מאוד. אני מאוד אוהבת את הכתיבה הרהוטה והברורה שלך, את הרעיונות המקוריים שאתה הוגה, ואת הדרך שבה אתה מנגיש מחקרים לקהל הרחב. דא עקא, שהתעוררה אצלי בעיה קטנה. במקביל לספר "לא רציונלי ולא במקרה" קראתי ספר אחר, מתחרה אם תרצה, שנקרא "הכל רציונלי בחיים". וראה זה פלא - אתם כותבים דברים מנוגדים. לא שזה אכפת לי, אבל כתימוכין לדברים המנוגדים שאתם טוענים, שניכם מצרפים את אותם סיפורים, ואותם מחקרים. הווה אומר - עיקר הבעיה אינה בעובדות, אלא בפרשנות שלהן. ואז אני תוהה: איך אני יכולה להיות בטוחה שדווקא הפרשנות שלך היא הנכונה?

אבל כל זה לא הפריע לי להנות מהספר הזה. אמנם בדרך כלל אני לא אוהבת את הספרים שהם בעצם אוסף טורים שהתפרסמו בעיתון. אבל כאן אין צורך באקטואליה דווקא, והתוצאה הינה ספר קריא מאוד, קליל מאוד, עם הרבה הרבה בדיחות. קצת מוזרה עמדת ה"גורו" שניכסת לעצמך, וזה שאתה פרופסור וחוקר במדעי ההתנהגות לא הופך אותך בהכרח להיות סמכות רוחנית או מוסרית. אבל האירוניה וההומור מכסים על זה בצורה טובה. אהבתי בעיקר איך שהכנסת פנימה "מכתב" מן ההורים שלך. הומור עצמי זה נהדר.

נצחיה

דן היקר,

אני יודעת שזה מאוד מוזר שאני פונה אליך ככה. אני כותבת בעברית, שהיא שפה מחוסרת נימוס באופן כללי, ועל כן בעברית מעט מאוד מכתבים נפתחים בדרך הזאת. אבל זו הדרך שבה בחרת לערוך את המכתבים המתפרסמים בספר שלך, ולכן אני נצמדת לתבנית. אני מניחה שהתבנית נקבעה היות ומדובר במכתבים שאת רובם קיבלת באנגלית, ולא בעברית, וזה בסדר גמור מבחינתי.

אז דן היקר, יש לי כמה דברים להגיד לך, לאחר שקראתי את הספר שלך. למעשה, אחרי שקראתי את כל הספרים הפופולריים שפירסמת עד כה בעברית. הדבר הראשון הוא שחשוב לומר שמי שלא קרא את הספרים הקודמים, או לפחות חלק מהם, לא יצליח להבין הרבה בספר הזה. אתה כותב תשובות לשאלות שנשאלת, ומשתמש בלי הבהרה במושגים מקצועיים או מקצועיים למחצה. הסברת אותם בספרים הקודמים, אבל מי שלא קרא אותם במקומות אחרים לא יצליח להבין. הדבר השני שרציתי להגיד קשור לזה, בגלל שמי שכבר קרא את הספרים הקודמים מודע לסיפור האישי שלך ולפציעה הקשה שנפצעת בגיל התיכון. אז נכון שזו פציעה קשה, וסיפור מעניין, ויש לה השפעה לא קטנה על חייך, אבל יכול להיות שכבר הגיע הזמן להפסיק לדבר עליה. אנשים שנפצעו או שנפגעו פיזית ממשיכים לפעול וממשיכים לכתוב, ואתה לא היחיד. סטיבן הוקינג, רחמים מלמד כהן, הארכיאולוג אדם זרטל ז"ל, ועוד רבים. אז אפשר להניח לפציעה ולהשאיר אותה ברקע בלבד.

עוד בעיה יש לי, והיא עניינית מאוד. אני מאוד אוהבת את הכתיבה הרהוטה והברורה שלך, את הרעיונות המקוריים שאתה הוגה, ואת הדרך שבה אתה מנגיש מחקרים לקהל הרחב. דא עקא, שהתעוררה אצלי בעיה קטנה. במקביל לספר "לא רציונלי ולא במקרה" קראתי ספר אחר, מתחרה אם תרצה, שנקרא "הכל רציונלי בחיים". וראה זה פלא - אתם כותבים דברים מנוגדים. לא שזה אכפת לי, אבל כתימוכין לדברים המנוגדים שאתם טוענים, שניכם מצרפים את אותם סיפורים, ואותם מחקרים. הווה אומר - עיקר הבעיה אינה בעובדות, אלא בפרשנות שלהן. ואז אני תוהה: איך אני יכולה להיות בטוחה שדווקא הפרשנות שלך היא הנכונה?

אבל כל זה לא הפריע לי להנות מהספר הזה. אמנם בדרך כלל אני לא אוהבת את הספרים שהם בעצם אוסף טורים שהתפרסמו בעיתון. אבל כאן אין צורך באקטואליה דווקא, והתוצאה הינה ספר קריא מאוד, קליל מאוד, עם הרבה הרבה בדיחות. קצת מוזרה עמדת ה"גורו" שניכסת לעצמך, וזה שאתה פרופסור וחוקר במדעי ההתנהגות לא הופך אותך בהכרח להיות סמכות רוחנית או מוסרית. אבל האירוניה וההומור מכסים על זה בצורה טובה. אהבתי בעיקר איך שהכנסת פנימה "מכתב" מן ההורים שלך. הומור עצמי זה נהדר.

נצחיה